מולדת לגיבורים

21 במרץ, 1948

מולדת לגיבורים

עבר הווה ועתיד ־ סאגה של גבורה, עמל, ויסוד לתקווה בארץ־ישראל

בימינו כל מי שדרכו רגליו על אדמת ארץ-ישראל יודע שבארץ זו חי דור בעל שיעור קומה תנ״כי. ב-1900 השנים מאז החריבו הרומאים את ארץ-ישראל, לא ויתר העם היהודי המפוזר והנרדף על שאיפתו לחזור לארץ המובטחת.

שלוש פעמים ביום הפנה היהודי את פניו לציון והתפלל לקב״ה שיעזור, עוד בימיו, לעם היהודי לחזור לארץ אבותיו.

בכל אחד משמונים הדורות של גלות, גם בזמנים שעדיין לא היו אניות קיטור ורכבות, יהודים קשישים עשו דרכם לארץ-ישראל כדי למות שם; סביב ירושלים ישנם, כך מעריכים, כשישה מליון קברים של אותם עולי רגל שרצו יותר מכל להיקבר בארץ הקודש כאשר פניהם מופנות לירושלים.

ולכל יהודי דתי שמת בגולה ונקבר על-ידי אחיו היהודים – באירופה, באמריקה, באוסטרליה ובדרום אפריקה – מניחים תחת ראשו כרית קטנה של אדמה מארץ-ישראל, שינוח עליה במשכבו באשר הוא.

אבותיהם של היהודים לא עזבו את ארץ-ישראל מרצונם. הקיסרות הרומית שיעבדה את כל העמים והארצות אליהם הגיעה – אנגלו-סקסים, גרמנים וגאלים – ואף אחד מהם לא נלחם ברומאים כפי שעשו היהודים בארצם הקטנה. האימפריה הרומית כבשה את הכל, ובכל העולם לא היו שהעזו להילחם על חירותם, פרט ליהודים שקמו להגן על ארצם ועל חירותם. וכך כתב ההיסטוריון הרומאי טאקיטוס, אויב היהודים, בזמן שמדינת היהודים הוחרבה:

״כל קהילת הנצורים ־ מכל הגילים, גברים ונשים – מספרם היה, כפי שלמדנו, שש מאות אלף נפש. כל אלה שיכלו לשאת נשק היו חמושים, ויותר אנשים מכפי שניתן היה לחשב ממספרם הכולל, מיהרו לקרב עם נשקם. הן הגברים והן הנשים הוכיחו את עצמם עקשנים באותה מידה; הם פחדו להיוותר בחיים, במקרה שיגורשו לגלות, יותר מן המוות. זו היתה העיר ואלה היו האנשים שהקיסר טיטוס החליט להילחם בהם במגדלים ובחומות״.

והיסטוריון רומי אחר, דיאו קאסיוס, מספר:

״אפילו כאשר נפרצה החומה השניה, עדיין לא הוכרעו היהודים, אלא מחצו רבים מאויביהם המתקדמים… היהודים החשיבו זאת כמזל גדול להקריב את חייהם במלחמה על מקדשם… ועל אף מספרם הקטן בהשוואה לאויביהם, הם לא נוצחו עד שחלק מן המקדש עלה בלהבות. אז השליכו עצמם מול חרבות האויב, או הרגו איש את רעהו, או קפצו לתוך הלהבות. כולם חשו שלהיקבר תחת הריסות המקדש לא היה מוות, אלא ניצחון וחיי אל-מוות.״

הבודדים ששרדו הפכו להיות חסרי בית, לא משום שנטשו את מולדתם מרצונם החופשי או מכרו את אדמתם. בגלות הם שמרו אמונים לעמם ולמורשתם הרוחנית. עברו עליהם אינקוויזיציות ופוגרומים. הם נשארו איתנים על אף התעללויות, פגיעות ומוות. ובימינו, במאה העשרים לתקופה הנוצרית, במרכז העולם התרבותי, תפסו אותם, עינו אותם, הרעיבו אותם, המיתו אותם בגזים, שרפו אותם והתעללו בגופותיהם, ובכל זאת בגטאות הם הגנו על עצמם ללא כלי נשק, בודדים נגד רבבות, ומתו בגבורה.

ובזמנים אלה, כאשר הושמד חלק גדול מן העם היהודי, אנו רואים גם את תקומתו במדינה על אדמת מולדתו.

לפני שלושה דורות התעוררה בעם האמונה – שהפכה להכרה פנימית ־ שרצון האל הוא בידי העם, וכי הזמן לחזור למולדתם הגיע, והם החלו בדרכם האחרונה הביתה. הם מצאו ארץ עזובה, בה לא היה אף עץ לצל, ארץ של חורבות וביצות עם מלריה. הם ייבשו את הביצות, ורבים מדור החלוצים הראשון הוכרעו במלריה.

הם שתלו בין הסלעים ובחולות, ועם שנידון לחיות בגטאות במשך מאות בשנים הפך, תוך כמה עשורי שנים, לעובדי אדמה שביצעו נסים בחקלאות, כאלה שלא הושגו בשום מקום אחר.

הם גם ביצעו את נס החייאת שפת הנביאים, והפכו את עברית התנ״ך לשפת היום יום שלהם.

הם לא הלכו לארץ-ישראל לחפש את עושרם, כפי שעשו חלוצים בארצות אחרות כדוגמת החלוצים שפתחו את מערב אמריקה. נערים ונערות עזבו אוניברסיטאות ואת בירות אירופה כדי להפוך לאיכרים בביצות הגליל, בערבות ים המוות – המקום החם והעמוק ביותר בעולם, ובמדבר הנגב.

כל מי שדרכו רגליו על אדמת ארץ-ישראל מודע לכך שבארץ זו חי דור בעל שיעור קומה תנכ״י.

הם החיו את האדמה. הם יצרו ספרות עשירה בעברית. הם יצרו צורות חברה חדשות המבוססות על הרעיון של שיתוף פעולה, עזרה הדדית וחופש הפרט. ואס מחפשת האנושות אחר יחסים חדשים בחברה בה אדם עוזר לאדם תוך חופש הפרט, אזי עליה שוב לפנות לארץ ישראל של היהודים, כפי שעשתה יותר מפעם אחת לאורך ההיסטוריה – זאת אמר סר ארתור ווקופ כאשר חזר לאנגליה לאחר ששירת כנציב העליון של ארץ־ישראל מ־1931 ועד 1938. יש להוסיף לתנ״ך העברי הקדום, המספר את סיפור העם היהודי והעמים שביניהם חי, פרקים חדשים.

דור זה של יהודים החיים בארץ ישראל ושל ששת מליון המעונים שהוצאו להורג בגלל היותם יהודים, ראוי שיסופר עליו בתנ״ך, לא פחות מאשר על דורות השופטים, המלכים והנביאים, ולבטח לא פחות מאשר על מעשיה של המלכה אסתר בפרס או של הציונים הקדומים שחזרו מן הגולה בימי עזרא ונחמיה.

כלי נשק נמכרים וניתנים על-ידי הבריטים לערבים בכל הארצות סביב ארץ-ישראל. אף לא ישוב אחד ננטש על אף מה שמתרחש היום[1], אף לא עמדה אחת במדבר חסר המים, אף לא חווה אחת קטנה ליד ים המלח, אף לא בית ילדים בעמק יזרעאל, אף לא הרובע היהודי בתוך חומות העיר העתיקה, בו חיים יהודים זקנים ועניים, אם כי רוב המקומות הללו לא ניתנים להגנה מבחינה אסטרטגית.

בארץ-ישראל לא יצרו הערבים ערכים רוחניים או חומריים כלשהם. היהודים לא מצאו שם כמעט שום דבר שנוסף מאז חורבן ירושלים. עתה רוצים הערבים לבוא מן הגבעות ומן המדבריות ולקחת בחינם מה שהיהודים בנו שם במאמץ עליון במשך שלושה דורות.

הארץ נקראת על-ידי האנושות כולה ״ארץ הקודש״ בגלל עברם של היהודים שם, לא בגלל עברם של ערבים. זמן רב לפני הצהרת בלפור וההצבעה לחלוקה באו״ם, היא נקראה על-ידי כל האנושות ״הארץ המובטחת״, ומזמן מוסכם על כל העמים לאיזה עם היא מובטחת.


[1] הכוונה להתקפת הערבים על הישוב היהודי בארץ-ישראל מיד לאחר החלטת האו״ם ב־29 בנובמבר, 1947.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים

בול לארצנו

11 במאי 1948 בול לארצנו הצעה לכמה אספני בולים ידועים לגבי הנפקה חדשה בעוד שבועות מספר, או אולי בעוד מספר ימים, יגיעו מכתבים מארץ-ישראל ועליהם

קרא עוד »

ציר הזמן

ציוני דרך בעבודה המדעית ותולדות חייו של עמנואל וליקובסקי

ציר הזמן

כתביו

חלק מהספרים בטקסט מלא, קטעים ומבואות, מאמרים שלו ועל שיטתו

כתביו