הפולמוס

ספרו הראשון של וליקובסקי "עולמות מתנגשים" עורר פולמוס בקהילה המדעית עוד בטרם פורסם. הוצאת הספרים מקמילן נדרשה להסכים ששלושה מומחים נוספים יאשרו את תוכן הספר כתנאי לפירסומו. לאחר שהדבר נעשה והספר יצא לאור הופעלו איומי חרם על ההוצאה מצד הממסד המדעי, עד שזו ויתרה על הזכויות והספר הועבר להוצאה אחרת. למעלה מ-3000 מאמרי ביקורת, בעד ונגד, נכתבו על הספר בלהט השמור לספרים החושפים עקרונות חדשים.

”הדרך בה התקבלו ספריו של וליקובסקי כל כך מיוחדת וכל כך מזעזעת עד כי מספר ספרים נכתבו על כך. אנשים רבים חשים, אני אחד מהם – אך כאן אני בחברה טובה – שהדרך בה הממסד המדעי טיפל בספריו היא שערוריה.  הבעיה היא לא שהיו ביקורות – ביקורת זה בסדר גמור – אלא שהיו כל כך מעט ביקורות הוגנות, וכמות כזו עצומה של כזבים, התקפות אישיות וטיעונים שלא לענין.“

בכתב-העת Science  (אפריל 24, 1964) כתב העורך הראשי, פיליפ אבלסון, במאמר מערכת Bigotry in Science:

"אחד מאיפיוני המדענים המדהים ביותר היא העובדה שאחדים מהם אינם אלא שמרנים קנאים. ללהיטות הקנאית שלהם תכונה פנאטית אגוצנטרית המאופינת ע“י בוז וחוסר סובלנות… בסופו של דבר מסתבר להם ששאר העולם חלף על פניהם“

כה גאה היה כתב העת במאמר זה שהדפיס אותו פעם נוספת בחוזר המזמין את המדענים להצטרף לרשימת המנויים שלו ”בכדי ששאר העולם לא יחלוף על פניהם“.

אך כאשר במרץ 1965 יצאה  מהדורת כריכה רכה בהוצאת הספרים  Dell של ”עולמות מתנגשים“ ושל “ארץ רעשה“, סרבו עורכי Science לקבל עבורם אפילו מודעת פרסום מטעם הוצאת הספרים. 

אולם היו גם מדענים בעלי גישה שונה. כפי שכתב וליקובסקי:

  "מבין האנשים שבלטו בתחומם ושהפגינו כלפי, מתחילת מחקרי ובמשך השנים, יותר מענין וסימפטיה חולפים, היו:

  רוברט פפיפר, פרופ' ללימודי המזרח הקדום, וראש המחלקה לשפות שמיות באוניברסיטת הארווארד;

 הוראס קאלן, פילוסוף ומחנך שעמד בראש New School for Social Research;

  וולטר אדאמס, אסטרונום מנהל מצפי הכוכבים מאונט וילסון ומאונט פאלומר;

  הרי הס, דיקן הפקולטה לגיאולוגיה בפרינסטון, ויושב-ראש מועצת המנהלים של מדעי-החלל באקדמיה לאומית למדעים של ארצות הברית.

  ואלברט אינשטין.

  הם היו מעטים, אך כל אחד מהם היה גדול גם כבן-אדם."

מעטים העזו לתמוך

פרופ' רוברט פפייפר, אונ' הארוורד

ד“ר וליקובסקי מגלה בקיאות עצומה וחריפות יוצאת דופן… אם ד“ר וליקובסקי צודק, זוהי התרומה הגדולה ביותר לחקר ההיסטוריה העתיקה שנכתבה אי פעם

אריק לאראבי,"הרפרס מגזין"

על-ידי שבירת המחיצות בין המדעים השונים מגיע עמנואל וליקובסקי למסקנות שאליהן לא הגיע שום מדע בפני עצמו. זהו אתגרו האמיתי, ודבר זה הוא ביסוד מחקריו ועקרוני להם.

ד"ר עזריאל קרליבך, עורך "מעריב"

ועתה צא ולמד, כיצד יתקוממו, יעמדו על נפשותיהם כל המלומדים האלה על וליקובסקי זה. כי הוא חטא בשני העוונות שאין להם כפרה גם יחד: גם בגאוניות וגם בכל מקצועיות, גם במה שאין עליו גושפנקה של צרות אופק מדופלמת באפיק אחד של המדע, וגם במה שהוא אוריגינלי...

חרם בשם המדע

ההיסטוריונים והארכיאולוגים למדו מנסיונם של האסטרונומים, ונקטו בגישה אחרת. כשיצא "תקופות בתוהו" לאור, העדיף הממסד להתעלם. יצוין כי הממסד לא הביע התנגדות לספר עקב דיון וטיעונים עניניים אלא פשוט התעלם  ממנו, ובכך בעצם החרים את השיטה, כך שמבחינתו אין שיטה מדעית כזו.

בנושא ”תקופות בתוהו“ כמעט שלא נכתבו מאמרי ביקורת ובדרך זו הלך הספר ונעלם מהמודעות הציבורית. כיום, כמעט כל היסטוריון או ארכיאולוג העוסק בתחום, כאשר יישאל על וליקובסקי, ידע לומר כי היה אחד כזה שניסה לסתור את הכרונולוגיה המצרית ללא הצלחה (האומנם?!), אך מעטים הם ההיסטוריונים והארכיאולוגים שקראו את ספריו וניסו להתמודד איתם במלוא הרצינות הראויה להם.

גם עתה שהארכיאולוגים מאוניברסיטת תל-אביב מפרסמים בכל אמצעי התקשורת, בארץ ובעולם, שאין למצוא את שכתוב בתנ“ך (עד לממלכה המפולגת), לא מוכנים לדון באקדמיה בפתרון המובא  ב“תקופות בתוהו“.


♦♦♦

 כפי שכתב ד"ר עזריאל קרליבך, עורך "מעריב", ביחס ל"תקופות בתוהו" במאמר גדול "שש מאות שנה שאבדו ויציאת מצרים שנמצאה":

    "מי שבא וכותב רומן הרי הוא רק מעמיד בצל את המספרים האחרים שלא היו כל כך מוצלחים, – ועדיין אפשר להתווכח על טעם וריח. אך מי שבא ומגלה במדע… תגלית גאונית… כל מה שהאחרים כתבו שוב אינו ענין של טעם וכשרון אלא הוא פשוט – לא נכון, מופרך, מגוחך…

"אם דרך משל, דורות על דורות הורו הפרופסורים ולמדו הסטודנטים כי תרבות אלמונית צמחה על ברכי תרבות פלמונית, והושפעה ממנה – ובא הגאון ומוכיח, כי החשבון אינו נכון, התרבות המושפעת לא התקיימה כלל בתקופה ההיא, אלא זמן רב לפני זו המשפיעה – הרי ספריות שלמות נראות פתאום טפשיות, חסרות כל תוכן…

   "ועתה צא ולמד, כיצד יתקוממו, יעמדו על נפשותיהם כל המלומדים האלה על וליקובסקי זה. כי הוא חטא בשני העוונות שאין להם כפרה גם יחד: גם בגאוניות וגם בכל מקצועיות, גם במה שאין עליו גושפנקה של צרות אופק מדופלמת באפיק אחד של המדע, וגם במה שהוא אוריגינלי…"

♦♦♦

    גם מהספר "ארץ רעשה"  (1955) – שהכיל עדויות גיאולוגיות לזעזועי הטבע – ושיצא לאור חמש שנים אחרי "עולמות מתנגשים"  כתשובה למבקרים הקולניים שטענו כי לא ניתן לשנות תפיסות במדע על סמך מסורות-עם – ניסו האסטרונומים להתעלם, כדי להמשיך ולטעון שוליקובסקי מסתמך רק על מסורות ואגדות עם.

   ואז, החלו להגיע תגליות מחקר החלל שהפתיעו את האסטרונומים אולם אישרו רבות מתחזיותיו של וליקובסקי ב"עולמות מתנגשים". ובעקבות כך התחילו להזמין אותו להרצאות ולסימפוזיונים באוניברסיטאות ובמכונים מדעיים.

     אלברט אינשטיין שהיה בקשר עם וליקובסקי, עודד אותו לתעד את התגובה של הממסד המדעי.  ותיעוד זה התפרסם בספר "חרם בשם המדע".  שיחותיו של וליקובסקי עם אינשטיין תועדו בספר "לפני עלות השחר".

♦♦♦

    וליקובסקי ענה לכל הטענות שהועלו נגד שיטתו, והוא הצביע על ראיות רבות שהתגלו בינתיים, ביחוד מחקר החלל.

      מסתבר שהממסד המדעי מתחיל לקבל רבות מן התזות של וליקובסקי, שהיו בחזקת טאבו כאשר יצא "עולמות מתנגשים" לאור ב-1950, אם כי בדרך כלל מבלי לנקוב בשמו:

1) שהיו תהפוכות-טבע כלל עולמיות שנגרמו על-ידי גורם חוץ-ארצי וגרמו להכחדת מינים רבים של בעלי-חיים.

2) שכוכב הלכת נוגה נוצר בדרך שונה משאר כוכבי-הלכת במערכת-השמש (חום גבוה, סיבוב בכיוון הפוך, כמות גדולה מאוד של אַרגון-36).

3) שכוחות אלקטרומגנטיים אכן נוטלים חלק משמעותי במערכת השמש.

חרם בשם המדע

תשס"ב

Stargazers and Gravediggers

1983

בספר זה תיעד וליקובסקי איך הגיע למסקנותיו, כיצד הממסד המדעי התנפל והחרים את המו"ל שלו עוד לפני שיצא ספרו הראשון "עולמות מתנגשים" לאור, כלומר לפני שניתן היה לבדוק את העדויות המובאות בו – וכיצד הוא התמודד עם ההתקפות הבלתי הגיוניות. הספר מענין כתיעוד סוציאולוגי לצורה בה אנשי מדע נהגו בצורה מאוד לא מדעית. מאידך מסופר בו גם כיצד נהגו אנשי מדע הגונים. לכן הוא יענין את אלה שהצורה בה הממסד המדעי מגיב לפרדיגמות חדשות חשובה להם, גם אם התיאוריה עצמה לא מענינת אותם.

רוב הספר עוסק בתגובות האסטרונומים ל"עולמות מתנגשים", ורק סעיפים בודדים דנים בתגובות הארכיאולוגים ל"תקופות בתוהו". אולם בארץ בולט עתה במיוחד חוסר הנכונות של ההיסטוריונים והארכיאולוגים להתיחס לשחזור ההיסטוריה העתיקה שוליקובסקי הביא בסדרת "תקופות בתוהו". בארה"ב ובאנגליה יוצאים כתבי-עת העוסקים בתיאוריות של וליקובסקי. ונערכים כנסים בנושאי מחקריו, אולם בארץ, אין מאפשרים יצוג לשחזור המובא ב"תקופות בתוהו" – לא בכנסים ולא באוניברסיטאות. חרם של ממש.

המשך הפולמוס בתקופתנו

בתו של וליקובסקי המשיכה את דרכו ומלבד תרגום הספרים, עסקה במענה לטענות שונות שהופיעו בעיתונות העברית. היא הצביעה באופן מפורט על כשלים לוגיים והתנגדות בלתי מדעית כלפי שיטתו של וליקובסקי, שזכתה בארץ לבוז שלא שכך גם כאשר בארה"ב העריכו אותו בזכות התחזיות שהתממשו. 

מכתבים למערכת מאת שולמית וליקובסקי-כוגן

"הארכיאולוגים מחפשים בשכבות הלא נכונות", תשובה למאמר "התנ"ך – אין ממצאים בשטח" בעיתון "הארץ“  1999.

"כרונולוגיה חדשה" תגובה למאמר "למלך אין כתר" בכתב-העת "ארץ וטבע", גליון 73, מאי -יוני 2001.

תשובה למאמר ב"על הפרק" כתב-העת למורים לתנ"ך מטעם משרד החינוך.

"מלכוד הדעה הקדומה" – תגובה למאמר  "עולמות  מתנגשים" ב"הארץ" 14.4.95 .

אתגרי מחקר

תחומים מדעיים רבים מתחדשים ומתגלים, ועדיין זקוקים למחקר ובירור. מחקר נחוץ על מנת לבדוק אם המידע הארכיאולוגי או ממצאים בתחומים אחרים, מחזקים או מחלישים את השיטה של וליקובסקי.