עמנואל וליקובסקי
מתוך הכרך "גויי הים – פלשתים או פרסים"
בסדרת "תקופות בתוהו" נערך והושלם שחזור ההיסטוריה העתיקה של המזרח הקדום. כאלף-ומאתיים שנה, כארבעים דורות בקורותיהם של עמים רבים נחקרו, נשקלו והושוו.
לסיכום השחזור נתבונן שוב בהיסטוריה המקובלת, בה תחילת הממלכה החדשה במצרים מתוארכת לשנת 1580 לפסה"נ על סמך חישובי המחזור הסותי, תאריך, כך נטען, "ודאי מתמטית". הכרונולוגיה המצרית מושתתת מאותו תאריך – הן לזמנים קדומים יותר והן לזמנים קרובים יותר – והכרונולוגיות של עמים אחרים מתואמות איתה.
מאותו תאריך ועד לכיבוש המזרח על-ידי אלכסנדר מוקדון, בלמעלה מ1200- שנה של ההיסטוריה המקובלת, ישנן מספר תקופות ריקות. אין יודעים דבר על המעבר מן השושלת השמונה-עשרה לשושלת התשע-עשרה, ושוב על המעבר בין השושלת התשע-עשרה לעשרים. לאורך כל התקופה מהשושלת העשרים ועד לכיבוש מצרים על-ידי אלכסנדר ישנן כ850- שנה של היסטוריה מקוטעת, ללא המשכיות, בה קטעים ארוכים ריקים.
שעה שבקורות מצרים שאחרי 1580 לפסה"נ ישנן תקופות ריקות מהיסטוריה, ההיסטוריה שלפני תאריך זה פורצת את מסגרתה: מאחר שמקובל לתארך את סוף הממלכה התיכונה לשנת 1680 לפסה"נ, ואת תחילת הממלכה החדשה ל1580- נותרו רק מאה שנה עבור תקופת החיקסוס במערך הזמנים המקובל, אם כי לפי מקורות עתיקים (מנתו) מוקצבים כחמש מאות שנה לתקופת ביניים זו, וגם השינויים התרבותיים בין הממלכה התיכונה לחדשה מורים על אורך זמן לא הרבה קצר מכך.
ואז באו הממצאים במארי, נוזי וח'ורסבד, יחד עם רשימת המלכים האשורים שנמצאה בח'ורסבד, וגרמו להורדת הגיל של השושלת הבבלית הראשונה (של חמורבי), מהמאה העשרים-ושתיים למאה השבע-עשרה לפסה"נ, כאשר השושלת עצמה המשיכה עד תחילת המאה השש-עשרה לפסה"נ; וזה, מצידו חייב הורדת התאריכים של הממלכה התיכונה במצרים. כך נדחק גם התאריך עבור סוף הממלכה התיכונה (לפחות על-ידי מלומד אחד (Weill -, למאה השש-עשרה לפסה"נ, ולא נותר בכלל זמן כלשהו לתקופת החיקסוס.
כפי שאני מראה באריכות חישובי המחזור הסותי, עליהם מושתתת הכרונולוגיה המצרית, בלתי אמינים לחלוטין;[1]) לכן אין למצוא תיאום בין קורות ישראל לקורות מצרים. כך לאורך כל השושלת השמונה-עשרה, לאורך כל השושלת התשע-עשרה, לאורך כל השושלת העשרים ואף העשרים-ואחת.
ההיסטוריה המצרית המושתתת על המחזור הסותי אינה יודעת דבר על בני-ישראל במצרים או על יציאת מצרים. כל אחת מהתיאוריות לגבי הפרעון של יציאת-מצרים נדחית על-ידי המחזיקים בתיאוריות אחרות, כאשר המגינים על כל תיאוריה מורים על החולשות של כל התיאוריות האחרות המושתתות כולן על המערך הכרונולוגי המקובל.[2])
לעומת זאת, לאורך כל תקופת השופטים אין במקרא זכר למצרים, אם כי לפי הכרונולוגיה המצרית ניהלו סתי, רעמסס השני, מרנפתח ורעמסס השלישי, מלחמות בארץ ישראל במאות השלוש-עשרה והשתים-עשרה לפסה"נ, כלומר בתקופת השופטים.
המבוכה שנגרמה עקב חוסר מגע בין שתי הארצות השכנות, לאורך מאות שנים רבות, מקבילה למבוכה הנובעת מממצאים ארכיאולוגיים תמוהים. שוב ושוב נמצאו באותה שכבה שרידים מתקופות המרוחקות זו מזו בחמש מאות שנה.[3])
נדרשו לתירוצים שונים על מנת להסביר ממצאים ארכיאולוגים שאינם מסתדרים עם הכרונולוגיה המקובלת. להלן כמה מן ההסברים הנפוצים: היו ליקויים בשיטות החפירה והחופרים לא הבחינו נכונה בין השכבות (מגידו, יריחו); סגנון האמנות נשאר רדום ללא כל התפתחות במשך מאות בשנים (ראס-שמרה קפריסין); חפצי אמנות בשנהב היו העתקים של אומנות שקדמה להם בלמעלה מחמש מאות שנה (שומרון); הם היו אוסף של אנטיקות שזויפו על מנת לספק את דרישת העשירים לעתיקות מצריות (נמרוד); החופרים לא הבחינו בעובדה שבקברים נעשה שימוש חוזר (אנקומי); שודדי קברים הותירו חפצים מקברים עתיקים בקבר מאוחר יותר, או חפצים מקבר מאוחר בקבר קדום יותר (קבר אחירם); אין למצוא מלה כתובה בכל האזור האגיאי במשך חמש מאות שנה כי כתבו אז רק על חומרים מתבלים; מלכים מאוחרים יותר אימצו לעצמם מקדשים, ארמונות וקברים שנבנו על-ידי מלכים קודמים; חרפושיות (חותמות מלכים) שימשו לאחר מאות שנים כמזכרות, או חותמות מלכים היו זיופים מאוחרים, וכו' וכו'…
אולם אין בכל אלה, לחוד או ביחד, להסביר את הממצאים התמוהים. אותיות יווניות מהתקופה הקלאסית על אריחים מארמונו של רעמסס השלישי; שכבה ישראלית חסרה בבית-שאן; הירוגליפים חיתיים שבאופן עקבי נמצאים מעל לשכבה הפריגית, ועוד ועוד עובדות תמוהות, דורשים חשיבה מחודשת של כל מערך ההיסטוריה הקדומה.
על סמך לוח הזמנים המצרי הוחדרו ביוון מאות שנות "חושך" (כי התקופה המיקנית ביוון תוארכה בין 1500 ל1200- לפסה"נ, כלומר בין זמנה של חאתשפסות מהשושלת השמונה-עשרה – מאחר שחרפושיות שלה נמצאו בקברים מיקנים – לזמנו של רעמסס השלישי מהשושלת העשרים). בתחילה התנגדו הקלסיקאים לסידור שהחדיר חלל ריק של חמש מאות שנה בין התקופה המיקנית לתקופה ההיסטורית ביוון, שהחלה רק בסביבות 700 לפסה"נ. אך במשך הזמן הם נכנעו וקיבלו את פסק הדין של האגיפטולוגים לפיו ארבע עד חמש מאות שנה בקורות יוון חסרות כל היסטוריה. כתוצאה היתה היכרותו של הומרוס את התקופה המיקנית, 500 עד 1000 שנים לפניו, מאוד מביכה; וכך היתה גם העובדה, שזה מקרוב התבררה, שהכתב המינואי-מיקני הלינארי ב' היה כתוב בשפה היוונית, כלומר שהיוונים ידעו קרוא וכתוב על מנת לשכוח זאת למשך 500 שנה. [4])
גם בכרתים הוחדרה, על סמך הכרונולוגיה המצרית, תקופה ללא היסטוריה בין התקופות המינואיות לזמנים ההיסטוריים; וגם על קפריסין, כך מניחים, עברו חמש מאות שנה ללא היסטוריה.
הדרמה שליוותה הסתגלות מחשבתית זו בין הקלאסיקאים מודגמת היטב בסכסוכים שהתנהלו בין הארכיאולוגים ביחס לגיל הכלים ה"גיאומטריים" והמיקניים, ולאחר מכן בויכוח ביחס לתאריך הארמון בטירינס, כמו גם תאריך עתיקות הממלכה החיתית באנטוליה וצפון סוריה, תאריך קבר אחירם, ועוד בעיות רבות כאלו. ובאין ספור אתרים ארכיאולוגים צצה אותה בעיה של כ500- שנה.
במשך שלושה דורות קבעו מלומדים במומחיות רבה שביטוי זה או אחר בתהלים או במשלי לא יכול היה להיות בשימוש כבר בימי דוד או שלמה במאה העשרית לפסה"נ, ומוצאם בתקופה מאוחרת בהרבה – מהמאה השישית ועד לשלישית לפסה"נ; לדעתם שובצו קטעים רבים מדברי הנביאים בתקופה ההלניסטית, כשש מאות שנה אחרי ישעיהו. והנה עתה, לאחר חשיפת ראס-שמרה- אוגרית, נמצאו אותם ביטויים בכתבי אוגרית שתוארכה, על סמך קשריה עם מצרים מימי מכתבי אל-עמרנה, למאה החמש-עשרה לפסה"נ – כלומר לתקופה המקדימה את הנביאים בשש עד שבע מאות שנה.
על-ידי הזזת תאריך ניסוחן של רבות ממצוות המקרא לתקופה שלאחר בית ראשון, ייחסה ביקורת המקרא את מוצאן לגלות בבל, וכמה מהן אף לתקופה הסלווקית ולהשפעת המחשבה היוונית. ההשקפה החדשה השלטת מאז חפירות ראס-שמרה בסוריה, אף היא מתייחסת ליסודות רבים בתנ"ך כאל חיקוי, אך הפעם ממקורות כנעניים שהיו, לפי הכרונולוגיה המצרית, קיימים כבר כשש מאות שנה לפני המועד המיוחס להם במקרא.
מאחר שהשחזור מחייב הצבה של תקופת ראס-שמרה-אוגרית לתקופת המלכים, קיום הקבלות בין ביטויים בארץ ישראל לבין ביטויים בעיר סורית בת אותה תקופה, עיר בה נלמדו שפות העמים השכנים, אינו אלא טבעי ביותר. [5])
השחזור המובא בסדרת "תקופות בתוהו" מטיל אמנם נטל כבד על מושגי ההיסטוריה המקובלים עקב תיקון של חמש עד שמונה מאות שנה, אך כיצד יוכל המצפון המדעי לגשר על פני פער כפול בממדיו, ולפשר בין תוצאות המאמצים שהושקעו בביקורת המקרא ובין הממצאים הארכיאולוגים של ראס-שמרה? כאן הפער הוא 1200 שנה.
חישובי המחזור הסותי, כפי שאני מראה באריכות בלתי אמינים לחלוטין; ארכיאולוגיה סטרטיגרפית מספקת ראיות רבות למצב המבולבל של הכרונולוגיה המקובלת, ובאין ספור אתרים ארכיאולוגים צצה אותה בעיה של 800-540 שנה. גם בדיקות בפחמן14-, מצביעות באותו כיוון. דרושות בדיקות נוספות כאלה כפי שביקשתי פעמים רבות שיעשו.
תמוה חוסר נקודות מגע לאורך זמן של מאות שנים בין קורות העמים הקדומים של המזרח התיכון; תמוה חוסר ההסבר לממצאים ארכיאולוגיים וההתאמה החוזרת של שכבות ארכיאולוגיות מסוימות לשתי תקופות מרוחקות, לרוב בהפרש של כחמש מאות שנה; ותמוהים הם המקרים הדומים במאורעות שאירעו תמיד בהפרש של אותו מספר של מאות שנים, לא בדור אחד אלא בארבעים דורות עוקבים.
לאורך כל הסדרה של "תקופות בתוהו" בדקנו רשומות של מלחמות, בריתות שלום, מכתבי מדינה, יומני מסעות וכתבים אוטוביוגרפים. הם נכתבו בכתובות מונומנטאליות, על קירות בנינים ועל אסטלות, על פפירוסים, על לוחיות חימר ועל שברי חרס. התבוננו בתיאורי מקדשים, ארמונות, חדרי קבורה, מבצרים ומפות של קרבות עתיקים; באגרטלים, לבנים, תכשיטים, חותמות, כלי נשק, רהיטי מקדשים, מרכבות, פסלים ותבליטים. חקרנו את כתביהם של היסטוריונים קדומים, ושל גיאוגרפים, של סופרים מצרים, אשורים, עברים, בבלים, ארמים, יוונים ולטינים, אבות הכנסיה, סופרים ערבים ונושאי מסורות קדומות אחרים. סקרנו את תוצאות החפירות בארצות המזרח הקדום, ואת המחקר הפילולוגי. בכל המקורות הללו גילינו את אותה עדות עקבית ועקשנית עבור השחזור המוצע.
אלה מבין קוראי סדרת "תקופות בתוהו"[6]) ודאי הגיעו בקוראם בעיון פרק אחר פרק למסקנות משלהם ביחס לתחרות שבין המערך המקובל של ההיסטוריה לבין השחזור המוצע בסדרה המסתיימת כאן.
האם קורא שקרא את "תקופות בתוהו" ואת "עולמות מתנגשים" עדיין יחזיק בדעה שיציאת-מצרים היתה מאורע שחלף מבלי שירגישו בו, תוך מצב פוליטי שקט ובטבע רגוע? האם יטען שהדבר אירע בזמן כלשהו בממלכה החדשה, והאם שוב יחזור לויכוח אם יציאת מצרים אירעה בימיו של פרעה אמחותפ השני מהשושלת השמונה-עשרה או בימיו של מרנפתח מהשושלת התשע-עשרה?
לאחר שקרא את "אסטרונומיה וכרונולוגיה – מקור הטעויות בכרונולוגיה המצרית" האם ישאר היסטוריון נאמן לכרונולוגיה המצרית המושתתת על החישובים הסותיים?[7]) האם עדיין יעמוד על כך בבטחה שתחילת הממלכה החדשה בשנת 1580 לפסה"נ היא "ודאית מתמטית"?
האם עדיין יטען שהחבירו המוזכרים במכתבי אל-עמרנה היו העברים שבאו לכנען בהנהגת יהושע?
לאחר שקרא את הכרך הראשון של "תקופות בתוהו" האם יעמוד על כך שהמלכה חתשפסות שלחה את משלחתה לארצה של מלכת שבא, כי ב"פונת" אין הכוונה לפיניקיה וכי "הארץ הקדושה" לא היתה ארץ הקודש? האם יטען שהשלל שתחותמס השלישי נשא מארץ ישראל היה ממקדש כנעני? האם שוב תהיה מקובלת עליו התזה שתרבותה של ירושלים מן המאה התשיעית משקפת את התרבות הטמונה באוגרית של המאה החמש-עשרה לפסה"נ?
לאחר שקרא את הספר על יוון ושאר הפרקים העוסקים בארכיאולוגיה, האם יתעלם מכל הבעיות בארכיאולוגיה סטרטיגרפית, כפי שהובאו לאורך הסדרה ביותר מפרק אחד?
לאחר שקרא את הכרך האחרון בסדרה (הנוכחי) האם ידבק בעקשנות בתמונה המעוותת של העבר ויעמוד על כך שרעמסס השלישי חי במאה השתים-עשרה, אם כי על אריחיו חרותות אותיות יווניות בעלות צורה שהונהגה לראשונה בימיו של אפלטון, וכי הפרסת, אויביו, לא היו הפרסים שאת מלחמתם במצרים תיארך דיודורוס לשנת 376 לפסה"נ?
רשימת השאלות ארוכה, אך רחוקה מלעסוק בכל הבעיות שהסדרה עוסקת בהן – סדרה של ארבעים דורות, אלף ומאתיים שנות היסטוריה, עשרות שנות מחקר.
————–
[1]) ראה "אסטרונומיה וכרונולוגיה – מקור הטעויות בכרונולוגיה המצרית" המובא כאן בנספח. מפאת חשיבותו יצא לאור בעברית גם כפרק ב"ההיתה תקופת חושך ביוון?" וגם כחוברת נפרדת. הפרק השלישי שם, "נוגה", משכנע במיוחד, כי בו מסתבר שהמצרים עקבו אחרי הזריחה השמשית של נוגה ולא אחרי הזריחה השמשית של אברק (סותיס), כי צו קאנופוס עסק בכוכב שזריחותיו השמשיות נעות לאורך עונות השנה (נוגה), שעה שזריחתו השמשית של אברק בשמי מצרים קורת כל שנה באותו זמן בקיץ.
[2]) ראה "תקופות בתוהו", "התיאוריות השונות לאיתור יציאת מצרים בהיסטוריה המצרית" ע' 9-4.
[3]) כך במיוחד בחפירות ביוון (ראה "ההיתה תקופת חושך ביוון?") שם הוחדרו 500 שנות "חושך" בין התקופה המיקנית לאיונית על סמך הכרונולוגיה המצרית. בארכיאולוגיה בארץ מתבטא הדבר בתקופות חסרות, כמו בבית-שאן ובאתרים רבים אחרים.
[4]) ראה "ההיתה תקופת חושך ביוון?" (תשנ"ז). בהקדמה לספר כתב פרופ' דוד פלוסר: "אם ניתן להראות שההיסטוריה של מצרים היתה הרבה יותר קצרה מאשר סוברים היום, היתה בעיית תקופת החושך ביוון נעלמת… זכותו של הספר שהוא מביא פתרון לבעיה אמיתית. היהיו מספיק מומחים טובים המוכנים להתמודד עם הפתרון המוצע?"
[5] ראה "תקופות בתוהו", פרק חמישי "ראס-שמרה".
[6]) בעברית יצאו לאור עד כה "תקופות בתוהו – -ישראל ומצרים", "תקופות בתוהו – ההיתה תקופת חושך ביוון?" (תשנ"ז) והספר הנוכחי.
