יקום ללא כבידה

משיכה, דחייה והסבבה אלקטרומגנטית במערכת השמש

תקציר

מאת עמנואל וליקובסקי, 1946

תוכן

  1. תופעות אינן תואמות את תורת הכבידה
  2. משיכה בין שני אטומים. – אינרציה – משיכה של גופים לעבר כדור הארץ. – זמן הירידה והעלייה של מטוטלת. – השפעת הטעינה על משקלו של גוף.
  3. משיכה, דחייה והסבבה אלקטרומגנטית במערכת השמש.
  4. הסבר לחריגה של כוכב חמה ושאר תופעות.

 1.

התיאוריה שבבסיס מאמר זה היא: כבידה הינה תופעה אלקטרומגנטית. אין כל תנע ראשוני המוטבע בכוכבי הלכת ובירחיהם[1]; משיכה חשמלית, דחייה והסבבה אלקטרומגנטית[2] מושלים בתנועותיהם. הירח לא "נמשך" לכדור הארץ מתנועתו הישרה המשוערת, כפי שגם תופעת נפילתם של עצמים בתחום האטמוספירה לא נובעת מ"כוח המשיכה", השערה שהיא המרכיב הבסיסי בתורת הכבידה הניוטונית.

מעבר למספר עובדות חשובות שהתגלו במחקר התהפוכות הקוסמיות, עליהן לא נרחיב כאן –  מעבר להזכרתן בסוף המאמר, ואשר הן נידונות בהרחבה בעבודת המחקר הנקראת "עולמות מתנגשים" המוכנה כבר לצאת לאור, העובדות הבאות אינן תואמות את תורת הכבידה:

  1. המרכיבים של האוויר – חמצן, חנקן, ארגון ושאר הגזים – מעורבים אך לא מורכבים, מפוזרים בשיעורים שווים בגבהים שונים של האטמוספירה, למרות ההבדלים הגדולים במשקלם הסגולי. ההסבר המקובל במדע הוא זה: "רוחות מהירות שומרות על הגזים מעורבים באופן מושלם, כך שמלבד אדי המים, הרכב האטמוספירה זהה בדרגה גבוהה של קירוב לאורך כל הטרופוספרה".[3] הסבר זה לא יכול להיות נכון. אם הוא היה נכון, אזי ברגע שהרוחות ישקטו, יתרומם החנקן למעלה והחמצן יצנח, נדחף על ידי הארגון. אם רוחות נגרמות על ידי הבדל המשקלים שבין אויר חם לקר, הבדל המשקלים שבין הגזים הכבדים שבאטמוספירה לבין הגזים הקלים שבשכבות הנמוכות, צריך ליצור סערות, שישקטו רק לאחר שיישאו כל גז למקומו הטבעי בהתאם לכבידה שלו או למשקלו הספציפי. אבל שום דבר שכזה לא מתרחש.

כאשר כמה טייסים הביעו את האמונה שיש "כיסי גז רעיל" באוויר, השיבו המדענים: "אין שום "כיסי גז רעיל" באוויר, אין שום גז או תערובת אחרת מתקבלת על הדעת של גזים, שהלחץ והטמפרטורה הנורמלית שלהם זהה לצפיפות האוויר באטמוספירה. לכן, קרוב לוודאי שכיס זר של גז באטמוספירה יפרח למעלה כמו בלון או יצלול למטה כמו אבן במים"[4] למה אם כן, לא ייפרדו הגזים שבאטמוספירה ויישארו נפרדים בהתאם למשקלם הסגולי?

  • למרות שהאוזון כבד מן החמצן, הוא נעדר מן השכבות הנמוכות של האטמוספירה, נוכח בשכבות העליונות ואיננו כפוף ל"אפקט הערבוב של הרוחות". נוכחות של אוזון גבוה באטמוספירה מצביעה על כך שהחמצן חייב להיות גבוה אף יותר: "החמצן פחות צפוף מהאוזון, הוא נוטה להתרומם לגבהים גבוהים יותר"[5] בשום מקום לא נשאל מדוע האוזון לא יורד עם משקל כשלו, או לכל הפחות מדוע הוא לא מתערבב עם שאר הגזים על ידי הרוחות.
  • על אף שמים שוקלים פי שמונה מאות מהאוויר, הם צבורים כטיפות, במיליוני טונות, קילומטרים מעל האדמה. עננים וערפל מורכבים מטיפות הקוראות תיגר על הכבידה.
  • גם אם גמישות מושלמת מאפיינת את המולקולות של כל סוגי הגזים, אם תנועתם נגרמת על ידי גורם מכאני, היא חייבת להתפוגג בגלל כוח המשיכה שבין החלקיקים וגם בגלל כוח המשיכה של כדור הארץ. בנוסף הם צריכים לאבד מהתנע שלהם מאחר וחלק מהאנרגיה של התנועה יעבור לתנודות של המולקולות, הנוצרות מההתנגשויות ביניהן.[6] מאחר ומולקולות של גז שהינן בטמפרטורה יציבה (או בבידוד מושלם) לא מפסיקות לנוע, ברור כי הכוח שנוצר בהתנגשויות הוא שמניע אותם. מולקולות הגז מנסות לברוח אחת מן השנייה. הדחייה שבין חלקיקי הגז והאדים מנטרלת את המשיכה.
  • משקלה של האטמוספירה משתנה כל הזמן כפי שמעיד השינוי בלחץ הברומטרי. אזורי לחץ נמוך אינם מוקפים בהכרח בחגורות של לחץ גבוה. השינויים החצי יומיים של הלחץ הברומטרי לא מוסברים על ידי עקרונות המכניקה של הכבידה ולא על ידי החום הנגרם מקרני השמש. הסיבה להבדלים אלו אינה ידועה.

"אנחנו יודעים כבר כמאתיים וחמישים שנה, מאז שד"ר בילס ((beal's גילה (ב1664-65) שיש ואריאציה יומית בלחץ הברומטרי המגיעה לשיאה כפעמיים במקסימום ופעמיים במינימום במהלך 24 שעות. אותה תצפית מתמיהה נערכה בכל אתר בו מתועד הלחץ הברומטרי לצורכי מעקב ולמידה, ללא שהצליחו למצוא הסבר פיזיקלי מלא. בדברו על הווריאציות היומיות והחצי יומיות של הברומטר אומר לורד ריילי (Rayleigh): 'הגודל היחסי של [הווריאציות החצי יומיות] האחרונות, כפי שנצפו ברוב חלקי שטח הפנים של כדור הארץ, הינו עדיין בגדר תעלומה, כל ניסיונות ההסבר הינן מטעות'"[7]

שיא מקסימלי אחד היה בעשר בבוקר והשני בעשר בערב, שני המינימליים היו בארבע בבוקר ובארבע אחר הצהריים. השפעת החימום של השמש לא יכולה להסביר את השעות של השיא המקסימלי או המינימלי של הווריאציות החצי יומיות. אם הלחץ יורד בלי שהאוויר הופך קל יותר בעקבות ההתרחבות הנובעת מן החום, זה ודאי אומר שאותה מסה של אויר מושפעת מכוח הכבידה בעוצמה משתנה בשעות השונות.

הלחץ הנמוך ביותר הוא באזור ההתכנסות הבין טרופי[8]שליד קו המשווה. עם זאת, גובה הטרופוספרה שם מגיע בממוצע ל18 ק"מ; הגובה הולך ויורד עם קווי הרוחב ומגיע לכדי 6 ק"מ בלבד מעל אדמת הקטבים.

  • לַפְּלַאס הרהר בצורת המעטפת האטמוספרית של כדור הארץ והגיע למסקנה כי האטמוספירה המתנהגת כמו נוזל ומסתובבת באותה המהירות הזוויתית כמו כדור הארץ, חייבת להיות בצורת עדשה; הקוטב וציר קו המשווה שלה חייבים להיות 56,000 ו83,000 ק"מ בהתאמה מעל האדמה. בקו המשווה האטמוספירה לא יכולה להשתרע מעל ל33,000 ק"מ מעל לאדמה, שכן במרחק זה, כוח המשיכה של כדור הארץ שקול לכוחות הצנטריפוגליים הנובעים מהסיבוב.

ממדידת הלחץ של אטמוספירת כדור הארץ, מדידה המבוססת גם על עקרונות הכבידה עולה כי גובה האטמוספירה הוא רק 27,000 (ולא 33,000) ק"מ מעל האדמה.

תצפיות על מסלולם של מטאוריטים ועל הזוהר הצפוני הובילו להשערה שהאטמוספירה מגיעה עד לגובה של 208,000 ק"מ (מטאוריטים) או מעל ל640,000 ק"מ (הזוהר הצפוני). מדידות רדיו הניבו בערך 320,000 ק"מ עבור השכבה העליונה אותה ניתן לזהות על פי שיטת מחקר זו.

שני חישובים המבוססים על עקרונות כוח הכובד שונים זה מזה בשיעור של 27 ו33,000 ק"מ. תצפיות ישירות מכחישות את שתי צורות החישוב.

  • ציקלונים מאופיינים בלחץ נמוך וברוחות הנושבות לעבר המרכז שלהם, הם מסתובבים נגד כיוון השעון בחצי הכדור הצפוני ועם כיוון השעון בחציו הדרומי. תנועה זו של זרמי האוויר במערבולת הציקלון, מוסברת בדרך כלל כנגרמת ע"י סיבוב כדור הארץ.

אנטי ציקלונים מאופיינים בלחץ גבוה וברוחות הנושבות מהמרכז לעבר הפריפריה, הם מסתובבים עם כיוון השעון בחצי הכדור הצפוני ונגד כיוון השעון בחצי הדרומי. התנועה של אנטיציקלון לא הוסברה והיא נחשבת לחידה.

ציקלונים ואנטי ציקלונים נחשבים כסוגיה של תנועה נוזלית עם לחץ גבוה או נמוך במרכז. מאחר והתנועה של אנטיציקלון לא יכולה להיות מוסברת על ידי העקרונות המכאניים של כבידה וסיבוב, יש להסיק כי גם תנועתם של הציקלונים אינה מוסברת על ידם.

  • שטח הקרקע בחצי הכדור הצפוני גדול מזה שבחצי הדרומי ביחס של שלוש לאחת. המשקל הממוצע של הקרקע כבד פי שניים ושלושה רבעים ממשקל המים; בהנחה שעומק הים בשני ההמיספרות שווה, חצי הכדור הצפוני עד לגובה פני הים כבד יותר מחצי הכדור הדרומי, אם נשפוט על פי יחס ים ויבשה; מסת האדמה שמעל לגובה פני הים מעמיסה משקל נוסף. ברם, חלוקת המסה הלא שוויונית הזו לא משפיעה על מיקומו של כדור הארץ, כמו גם לא מעמידה את חצי הכדור הצפוני כשפניו אל השמש. "כוח מת" כמו הכבידה לא יכול לשמור על שיווי המשקל של כדור הארץ המחולק בחוסר שוויון. בנוסף, החלוקה העונתית של קרח ושלג, המוסטת בתהליך ההפשרה מהמיספרה אחת למשנה, הייתה צריכה להוציא את כדור הארץ משיווי משקלו, אך לא מצליחה לעשות זאת.
  • רכסי הרים מאסיביים לא מפעילים את כוח המשיכה המצופה מהם על פי תיאוריית הכבידה. השפעתם של הרי ההימלאיה – מהרכסים הגדולים בעולם, נחקרו בקפידה עם אנך בצדם ההודי. קו האנך לא הוסט כמצופה מהחישובים.[9] "המשיכה של אדמת ההר המחושבת על ידי תורת הכבידה, חזקה בהרבה מעבר למה שנחוץ בכדי להסביר את החריגות שנצפו, זו המסקנה היחידה, אני מודה, שבהתחלה הפתיעה אותי מאוד".[10](G. B. Airy.)

מתוך מבוכה זו צמח רעיון ה"איזוסטזיה". השערה זו מסבירה את היעדר כוח המשיכה של ההרים בדרך הבאה. פנים כדור הארץ אמור להיות נוזל, עליו הקרום אמור לצוף. הנוזל או המגמה הם כבדים או צפופים, הקרום הוא קל. היכן שיש התגבהות של הר, חייבת להיות גם בליטה מתחתיו. לבליטה שקועה זו יש מסה נמוכה משל מאגמה בנפח שווה.

דרך תנועת הגלים הסיסמיים וחישובי האלסטיות של פנים כדור הארץ התחייב שכדור הארץ צריך להיות נוקשה כפלדה. אבל אם האדמה היא מוצקה רק 320 ק"מ מפני השטח, הקרום חייב להיות נוקשה אף יותר מפלדה. מסקנות אלו לא מתיישבות עם עיקרון האיזוסטזיה, אשר מניחה כי יש מאגמה נוזלית פחות מ100 ק"מ מתחת לפני כדור הארץ. כך נותרת "סתירה בין האיזוסטזיה לנתונים גיאופיזיים"[11]

  1. על פני האוקיאנוסים, כוח המשיכה גדול מאשר מעל פני היבשות. על אף שעל פי תורת הכבידה ההיפך צריך להיות הנכון; גם השערת האיזוסטזיה לא יכולה להסביר תופעה זו.[12] כוח המשיכה יורד בהגיעו אל קו החוף של היבשות. יתר על כן, בחלוקת כוח המשיכה בים עצמו לעיתים קרובות קיימת המוזרות של כוח משיכה חזק יותר היכן שהמים עמוקים יותר. "בכל אזור המפרץ הקאריבי, נראה כי באופן כללי, ככל שהמים עמוקים יותר כך מתחזקת האנומליה"[13]

עד כמה שהתצפיות יכולות לקבוע, הגאות והשפל בים לא משפיעות על האנך, בניגוד למה שמצופה. תצפיות על מאגרי מים בהם מסת המים יכולה להתרחב ולהצטמצם, לא נתנו אף אחת מהתוצאות המצופות בהתבסס על תורת הכבידה.[14]

  1. הלחץ האטמוספרי של השמש, במקום להיות גדול פי 27.47 מאשר זה של כדור הארץ (כמצופה מכוח המשיכה של המסה הגדולה של השמש) הוא הרבה יותר קטן: הלחץ שם משתנה בהתאם לשכבות האטמוספירה מעשירית עד אלפית מהלחץ הברומטרי על פני הארץ;[15] בבסיס שכבות ההיפוך הלחץ הוא 0.005 מהלחץ האטמוספרי בגובה פני הים על פני כדור הארץ.[16] בכתמי השמש הלחץ נופל עד כדי אחד חלקי עשרת אלפים מהלחץ בכדור הארץ.

לפעמים נדמה לנו שלחץ האור יכול להסביר את הלחץ האטמוספרי הנמוך על פני השמש. על פני השטח של השמש חייב להיות לחץ האור 2.75 מיליגרם לסנטימטר מרובע. סנטימטר מעוקב השוקל גרם אחד על פני השטח של כדור הארץ ישקול 27.47 גרם על פני השטח של השמש. זאת מכיוון שהמשיכה הנוצרת על ידי מסת השמש גדולה פי 10,000 מן הדחייה של אור השמש. ריקורס (Recourse), הניח כי אם מחשבים משיכה אל מול לחץ עבור מסות קטנות מאוד, עולה הלחץ על המשיכה, מכיוון שאחד פועל יחסית לשטח הפנים והשני פועל יחסית לנפח.[17]  אבל אם זה כך, מדוע הלחץ הנמוך ביותר באטמוספירת השמש נצפה מעל כתמי השמש היכן שלחץ האור הוא הקטן ביותר?

  1. בעקבות סיבובה המהיר של השמש המורכבת מגזים, צריך ציר הרוחב שלה להיות גדול יותר מציר האורך. ברם הם איננה כזאת. השמש גדולה פי מיליון מכדור הארץ והיום שלה ארוך בערך פי עשרים ושש מיום ארצי, מהירות הסיבוב שלה בקו המשווה היא מעל ל125 ק"מ לדקה; בקטבים היא שואפת לאפס. עם זאת דסקת השמש אינה אליפטית כי אם עגולה. מרבית המתצפתים מצאו אפילו עודף קטן בציר האורך של השמש.[18] כוכבי הלכת הפועלים באותו האופן כמו סיבוב השמש, ומציגים מתיחה בקווי הרוחב המוארים שלהם.

כבידה הפועלת במידה שווה לכל הכיוונים משאירה ללא הסבר את צורתה הכדורית של השמש. כפי שראינו בסעיף הקודם, הגזים של אטמוספירת השמש לא נמצאים תחת לחץ חזק מאוד כי אם חלש מאוד. לפיכך, כל החישובים בדבר האליפטיות של השמש, הם חסרים, קלושים או אף לא נכונים. הכוח הצנטריפוגלי של הסיבוב חייב ליצור שמש שטוחה מאוד, מאחר והגזים נמצאים תחת לחץ כבידתי נמוך מאוד.

ליד אזור הקטבים של השמש נצפו סרטי עטרה אשר מגדילים עוד יותר את אורכה של השמש.

  1. אם כוכבי הלכת וירחיהם היו פעם מסה מותכת, כפי שמניחות התיאוריות הקוסמולוגיות, הם לא היו יכולים להשיג צורה כדורית, במיוחד לא אלה שלא מסתובבים כמו כוכב חמה או הירח (שפניהם קבועים ביחס לכוכב המקור שלהם).
  2. החוק ההרמוני של קפלר רואה את תנועת כוכבי הלכת כתלויה רק במרחקם מן השמש, על פי ניוטון המסות של השמש וכוכבי הלכת חייבים אף הם להיכלל בנוסחאות, המסלולים של ניוטון שונים מאלו של קפלר, כפי שנמצא אמפירית. הנוסחאות של ניוטון סוכמות את המסות (במקום לכפול את המסות) ולנוכח גודלה של השמש, המסלולים של ניוטון אמורים שלא לחרוג באופן ניכר מאלו של קפלר.[19]
  3. הפרעות (פרטורבציות) של כוכבי לכת הנובעות מההשפעה ההדדית ביניהם באות לידי ביטוי בדחייה כמו גם במשיכה. הפרעה העוקרת כוכב לכת או לווין לכמה שניות קשת, חייבת להסיט אותו ממסלולו. ההנחה היא שהמסלולים של כל כוכבי הלכת והלוויינים לא השתנו בעקבות ההפרעות. ככל הנראה פועל כאן כוח מווסט הנובע מכוכב המקור[20]. במערכת הכבידה, אין מקום לכוח מווסט שכזה.
  4. פעילות פרטורבצית מופיעה באופן לא אחיד בצדק ושבתאי, כוכבי הלכת הגדולים: בין המינימום של שנת 1898-99 למקסימום של שנת 1917-18, נמצא הבדל של 18%.[21] מאחר וכוכבי הלכת הללו לא עלו במסה בינתיים, השינוי הזה לא מובן מנקודת המבט של תיאורית הכבידה, הכוללת את העיקרון שקבוע הכבידה לא משתנה.
  5. לחץ האור הנפלט מהשמש צריך להסיט אט אט את הלוויינים ממסלולם, דוחף אותם יותר מאשר כוכבי המקור שלהם ובגין פעילותו המתמדת ללחץ הזה צריך להיות אפקט של האצה: לחץ האור ליחידת מסה גדול ביחס לירחים מאשר ביחס לכוכבי המקור שלהם. ברם השינוי הזה לא מצליח להתממש; נראה שהכוח המווסט מתגבר על לחץ האור השונה בעוצמתו הפועל על כוכבי המקור והכוכבים המשניים.
  6. השמש נעה בחלל במהירות של בערך 20 ק"מ לשנייה (ביחס לכוכבים סמוכים). תנועה זו על פי לודג' (Lodge) חייבת לשנות את האקסצנטריה[22] של מסלולם של חלק מכוכבי הלכת, במידה העולה בהרבה על הערכים שנצפו.[23]
  7. התנועה בפריהליון של כוכב חמה ומאדים והבליטות (nodes) של נוגה שונים ממה שמחושב בעזרת חוקי הכבידה של ניוטון. איינשטיין הראה כיצד התיאוריה שלו מסבירה את האנומליה של כוכב חמה. ברם החריגות הקטנות בתנועתם של נוגה ומאדים לא יכולות להיות מוסברות על ידי הנוסחאות של איינשטיין.
  8. תנודות נעדרות הסבר בתנועת הירח הממוצעת חושבו הן מתוך התיעוד של ליקויי ירח במשך מאות שנים והן מתוך תצפיות מודרניות. תנודות אלו נחקרו ע"י ס' ניוקומב (Newcomb)  שכתב: "אני רואה תנודות אלה כתופעה החידתית ביותר המוצגת על ידי תנועת גרמי השמים, היא כל כך קשה להסבר על ידי פעולה של גורם ידוע, כך שאיננו יכולים שלא לחשוד שהיא נובעת מפעולתו של גורם טבע שאינו ידוע עד כה"[24] התנודות לא מוסברות ע"י כוחות הכבידה הנובעים מהשמש ומכוכבי הלכת.
  9. נמצא ש"עוצמתה של קליטת הרדיו כמעט מוכפלת מהזמן שהירח חולף ממעל לראשו של המתבונן ועד הזמן שהוא חולף מתחת לרגליו. אין זה מתקבל על הדעת שהגאות הקטנה יחסית באטמוספירה של כדור הארץ הנובעת מן הכבידה, המשנה את הלחץ הברומטרי בפחות מחצי אחוז, יכולה להוות הסבר לשינוי בגובה השכבה המיוננת, המספיק כדי ליצור כאלו שינויים מורגשים בעוצמת הקליטה".[25]

הגבהה של היונוספרה תגרום בדרך כלל לשיפור קליטת הרדיו ועל כן פעולת המשיכה הקלה הנגרמת ע"י הירח כאשר הוא מעל הראש, צריכה לשפר את הקליטה, לא לפגוע בה; בכל מקרה, לירח לא הייתה השפעה משמעותית על היונוספרה בלי שהוא היה בעצמו גוף טעון. אבל אם הירח טעון, הוא לא יכול להתנהג בתנועתו כאילו רק כוח הכבידה פועל בינו לבין כדור הארץ.

  • זנבות כוכבי השביט לא מצייתים לחוקי הכבידה והם נדחים על ידי השמש. "יש מעל לכל ספק סוד עמוק וטבע מסתורי, בתופעת הזנבות שלהם; המטאטא העצום (הזנב) הסובב סביב השמש בפריהליון כאילו היה מוט ישר ונוקשה, נוגד את חוק הכבידה, יתר על כן, אפילו את חוקי התנועה הרשומים" ג' הרשל (Herschel)[26]

"מה שהתמיה את האסטרונומים מאז ימיו של ניוטון זו העובדה שבעוד שכל שאר הגופים ביקום הכוכבי, ככל הידוע לנו, מצייתים לחוקי הכבידה, זנבות השביטים כפופים בבירור לאיזה כוח דוחה חזק, המניע את החומר, דוחף אותם הרחק ובמהירות פנטסטית" ו.ה. פיקרינג (Pickering)

  • השינוי במהירות הזוויתית של השביטים (במיוחד של השביט אנקה) אינו עולה בקנה אחד עם החישובים התיאורטיים המבוססים על תורת הכבידה.[27]
  • מטאורים, לאחר שהם נכנסים לאטמוספירה של כדור הארץ, כ200 ק"מ מעל הקרקע, הם מוסטים בחדות מזרחה, שינוי כיוון זה מיוחס בדרך כלל לרוחות המנשבות באטמוספירה העליונה[28] הלחץ האטמוספרי ברום של 45 ק"מ אמור להיות רק "חלקיק קטן ממילימטר כספית"[29] מאידך המהירות בה מטאורים מתקרבים לכדור הארץ נעה בין 15 ל75 ק"מ לשנייה, ממוצע של 40 ק"מ לשנייה או יותר מ140,000 ק"מ לשעה. גם אם רוחות במהירות של 150 ק"מ לשעה היו נושבות באופן קבוע בגובה בו נראים המטאורים, לא היה זה אפשרי עבור רוחות שכאלה באטמוספירה הדלילה, להסיט באופן ניכר סלעים שנופלים במהירות של 140,000 ק"מ בשעה.

בהתקרבם לכדור הארץ מאטים המטאורים לפתע ומוסטים הצידה וחלקם אף חוזר לחלל "כמה מטאורים נראו כאילו הם חודרים לתוך האטמוספירה ואז עוזבים אותה ניתזים כמות שהם".[30]

  • כדור הארץ הוא מגנט ענק. יש לו זרמים חשמליים באדמה והוא עטוף במספר שכבות של יונוספרה מחושמלת. לשמש מטען חשמלי וקטבים ממוגנטים; נמצא כי גם כתמי השמש הם מגנטים עוצמתיים. היונוספרה נטענת באופן מתמיד על ידי חלקיקים המגיעים מהשמש; כתמי השמש משפיעים באופן פעיל על המגנטיות הארצית, על הזרמים באדמה, על טעינת היונוספרה ועל הזוהר הצפוני; עקרונות הכבידה לא משאירים מקום לכוחות אחרים להשתתף בתנועות הרגילות של מכניקת גרמי השמים, השפעות ברורות וקבועות אלו של מצבה המגנטי של השמש על השדה המגנטי של כדור הארץ, על היונוספרה, על הזוהר הצפוני ועל הזרמים החשמליים שבאדמה, אינן רשאיות להשפיע ולא במאום על מקומו האסטרונומי של כדור הארץ, כל זאת למען השמירה על שלמותם של עקרונות הכבידה.

השמש והירח, כוכבי השביט, כוכבי הלכת, לוויינים ומטאוריטים – כל צבא השמיים – אוויר ומים, רכסי ההרים וגאות הים, כל אחד בנפרד וכולם ביחד[31] ממרים את פיו של "חוק החוקים" שאמור לדעת את הכול ללא יוצא מן הכלל.

*   *   *

כדי למדוד את הראיות לכשל שבחוקי הכבידה, ניתן להוסיף עוד ארבעה קשיים ידועים בתיאורית הכבידה:

  • הכבידה פועלת ללא זמן. לפלאס (Laplace) חישב שבכדי לשמור את מערכת השמש ביחד, כוח המשיכה חייב להתפשט במהירות של לפחות פי חמישים מיליון ממהירות האור, סוכן פיזי זקוק לזמן כדי לחצות את המרחק. הכבידה קוראת תיגר על הזמן.
  • החומר פועל במקום בו הוא לא נמצא, או בהיעדרו[32], ללא סוכן פיזי. זוהי קריאת תיגר על המרחב. ניוטון היה מודע לקושי הזה בזמן שהוא כתב לבנטלי (Bentley): "הכבידה צריכה להיות נעוצה, מוטבעת ומוכרחת בחומר, בכדי שגוף אחד יוכל לפעול על גוף אחר במרחק, דרך ריק, ללא התיווך של משהוא אחר, שעל ידו ודרכו יוכלו פעולתו וכוחו לעבור מאחד לשני, זה אבסורד כל כך גדול בשבילי, כך שאני מאמין שאין אדם שהוא בעל יכולת חשיבה בפילוסופית החומר, שיוכל אי פעם להסכים לכך". לייבניץ (Leibnitz) התנגד לתיאורית הכבידה בגלל הסיבות האלו.
  • כוח הכבידה אינו ניתן לשינוי על ידי אף אחד מסוכניו הרבים ולא על ידי תווך שדרכו הוא עובר, תמיד מתפשט ביחס הפוך לריבוע המרחק. "הכבידה לגמרי אינה תלויה בשום דבר המשפיע על שאר תופעות הטבע" (דה סיטר Sitter[33]). זוהי קריאת תיגר על העקרונות השולטים בשאר האנרגיות.
  • כל חלקיק ביקום חייב להיות תחת הנטייה להיקרע בגלל המסות האין סופיות שביקום: שכן הוא נמשך לכל הצדדים על ידי כל החומר שבחלל.

כמה הערות נוספות על תנועתם של גופים ביקום הנישאים על גבי תורת הכבידה:

  1. הרעיון של תאוצה משיקית, או אינרציה של תנועה ראשונית של כוכבי הלכת והלוויינים, שאומצה על ידי כל התיאוריות הקוסמוגניות שלאחר ימי ניוטון הוביל את כולם לתוך קשיים בלתי פתירים. התנועה הנסוגה של חלק מהירחים היא אחד מהקשיים האלו.
  2. עקרונות הכבידה דורשים התכדרות מושלמת של החומר ביקום, מה שלא משתלב עם תצפיות ספקטרליות המציעות אפילו "התפשטות של היקום".
  3. "האטום שונה ממערכת השמש בשל העובדה שלא הכבידה היא זו שגורמת לאלקטרונים להסתובב סביב הגרעין כי אם החשמל" (ב' ראסל Russell) עקרונות שונים אמורים לשלוט בתנועת גרמי המקרוקוסמוס והמיקרוקוסמוס.[34]

*   *   *

ניוטון הסביר את העיקרון שבבסיס התנועה של כוכבי הלכת וירחיהם, על ידי הדוגמה הפשוטה של אבן שנזרקת מראש הר בעוצמה כזו שהכבידה מכופפת את המעוף שלה כך שתסתובב סביב כדור הארץ, תחזור לאותו המקום בדיוק כדי לחזור על מהלך הטיסה שלה. אבל הוא הודה "זה לא מתקבל על הדעת שגורמים מכאניים גרידא יכולים להוליד כל כך הרבה תנועות קבועות". והתפלל לעזרת ההשגחה העליונה בתמיכתו של כל לווין בתאוצתו המשיקית, בעוצמה אשר יחד עם משיכתו של כוכב המקור ייצרו מסלול מעגלי. (General Scholium, בכרך השלישי של פרינציפיה[35]) האינרציה של הדחיפה המשיקית (הרגעית) לא נחלשה בכל העידנים למרות החיכוך בין הירחים לכוכבי המקור שלהם, או התנגדות החומר (מטאוריטים) בחלל, אף על פי שכל הכוחות הללו פועלים בקביעות ולפיכך עם האצה.

*   *   *

תיאורית הכבידה של ניוטון נחשבת כמוכחת על ידי פעולת הגאות והשפל. אבל בחוקרו את הגאות והשפל, הגיע ניוטון למסקנה כי מסת הירח שווה לאחד חלקי ארבעים מכדור הארץ. חישובים מודרניים המתבססים על תיאוריית הכבידה (אבל לא על פעולת הגאות והשפל) מייחסים לירח מסה של 1 חלקי 81 ממסת כדור הארץ[36]

ההצלחה הגדולה של תיאוריית הכבידה היא גילויו של כוכב הלכת נפטון, אשר מיקומו חושב בו זמנית על ידי אדאמס (Adams) ולה-וריה (Leverrier) מן ההפרעות (פרטורבציות) אותן חווה אורנוס. אבל בפולמוס שהתפתח מיד אחר כך בדבר קדימות ההכרזה על דבר קיומו של נפטון, הודגש כי אף אחד משני החוקרים לא היה מגלהו האמתי, מכיוון ששניהם מחשבים באופן מוטעה את מיקומו של נפטון ביחס למסלולו של אורנוס.[37] עם זאת , גם אם חישוביהם היו נכונים, אין כל הוכחה כי כוח הכבידה או כל כוח אחר פועל בין אורנוס לנפטון. כוח המשיכה נחלש עם ריבוע המרחק, וכמוהו פועלים גם הכוח החשמלי והמגנטי. ניוטון טעה כאשר ייחס לכוח המגנטי ירידה של חזקה שלישית עם המרחק.[38]

בבנותו את המערכת שלו לעולם, שם ניוטון לפני קוראיו "חוקים של חשיבה פילוסופית". החוק הראשון הוא: "לא נכניס עוד גורמים טבעיים מעבר לאלו השניים הנכונים והמספקים כדי להסביר את הופעתם" החוק השני הוא: "לכן, לאותן תופעות טבע, אנו חייבים לייחד, ככל יכולתנו, את אותם גורמים".

2.

מחקר תיאורטי וניסיוני יסודי יהיה נצרך לצורך בניית תיאוריה חדשה במקומה של התיאוריה המקובלת של הכבידה. נכון לעכשיו נצטרך להציע הצעות כלליות בלבד.

  1. משיכה בין שני אטומים ניטרליים. כל אטום מורכב מאלקטרונים חיוביים ושליליים, ועל אף שהוא ניטרלי בשלמותו, יכול להיווצר דיפול (דו קוטב) חשמלי כשהוא ייחשף לכוח חשמלי. לפיכך, בתיאוריה המוצגת כאן המשיכה  אינה תוצר של תכונת ה"כבידה המוטבעת" של המסה, כי אם תכונת המשיכה הידועה מאוד של החשמל. שני דיפולים מארגנים עצמם כך שהמשיכה חזקה מהדחייה ההדדית שביניהם.
  2. התמדה, או התכונה הפסיבית של החומר. "השוויון של מסה אקטיבית ופסיבית, או כבידתי ואינרציאלי, היו במערכת הניוטונית לצירוף המקרים האקראי הראוי לתשומת לב מכל, משהוא כמו נס. ניוטון עצמו בבירור חש אותו ככזה" (ו' דה-סיטר DeSitter[39]).

בהסברו של איינשטיין התמדה וכבידה אינן שתי תכונות שונות, כי אם תכונה אחת נצפית מנקודות שונות בחלל. על פי הדוגמה שלו, אדם בתוך מעלית הנמשך כלפי מעלה על ידי חבל בלתי נראה ומרגיש את רגליו נלחצות כלפי תחתית המעלית עלול לחשוב שהוא נמשך על ידי כוח הכבידה לעבר הרצפה. אבל מישהו אחר הצופה על הסיטואציה מהחלל שבחוץ ישפוט שזו פעולה של אינרציה; משיכת המעלית מתגברת על האינרציה של האדם העומד על הרצפה. אם האדם שבמעלית יפיל מידו חפץ על הרצפה, החפץ יתקרב אל הרצפה במהירות מואצת מכיוון שהמעלית נמשכת ברציפות כלפי מעלה; הצופה מן החוץ יראה שהמעלית מאיצה את עלייתה.

בעזרת הדוגמה הזו איינשטיין ניסה להסביר את האקוויוולנטיות (השקילות) של הכבידה וההתמדה. אך בלתי אפשרי לאמץ את ההסבר הזה בשביל השפעת הכבידה של כדור הארץ: הצופה מן החוץ לא יכול לתפוש את כדור הארץ כנע בו זמנית לכל הכיוונים. איינשטיין ראה את הקושי הזה ואמר: "לשם הדוגמה, בלתי אפשרי לבחור גוף התייחסות שכזה ממנו ניתן יהיה לראות ששדה הכבידה של כדור הארץ  נעלם לחלוטין[40]

לפי ההסבר שלנו, התכונה האקטיבית נובעת מסוג אחד של טעינה באטום – טעינה מושכת (נמשכת); התכונה הפסיבית, של הטעינה הנגדית שדוחה (נדחית). שניהם קיימים בכמות שווה באטום ניטרלי; זה מסביר את השוויון שקילות של הכבידה והאינרציה בחומר.

מכל מקום המטענים צריכים לארגן את עצמם כך שהמשיכה תמשיך: כוח המשיכה מתגבר על כוח הדחייה מכיוון שהקטבים המושכים של הדיפולים קרובים יותר מהקטבים הדוחים; כאשר הקטבים הדוחים קרובים יותר, האטום (או שילובים של אטומים במולקולה) דוחים זה את זה כמו במקרה של גזים.

גוף טעון מושך חזק יותר מגוף ניטרלי בגלל הנוכחות של אלקטרונים חופשיים; בדיפולים המטענים מארגנים את עצמם מחדש רק מעט, אבל אלקטרונים חופשיים יכולים לארגן את עצמם מחדש הרבה יותר.

  • משיכה של גופים לעבר כדור הארץ. היונוספרה טעונה הרבה מאוד ביחס לכדור הארץ ה"ניטרלי"; הבדל פוטנציאלים של 100 וולט לכל מטר גובה קיים קרוב לאדמה, כוח השקול לכוח הזורם בנורות חשמל. האם קיים איזה שהוא קשר בין הפרש המתח באטמוספירה הנמוכה להבדל במשקל (בתקרה של חדר בגובה שלושה מטרים, קילוגרם שוקל מיליגרם אחד פחות מאשר על הרצפה)?

בגובה גבוה, הפרש המתחים לכל מטר הוא פחות מאשר קרוב לקרקע, אבל הוא מצטבר לסכום גבוה: "בין נקודת הגובה של 16 ק"מ לבין פני הקרקע קיים הפרש בלחץ החשמלי של כמאה וחמישים אלף וולט".[41]

גופים ניטרליים מורכבים משני מטענים – חיובי ושלילי. אטומים ניטרליים יוצרים דיפולים לאורך קווי הכוח של שדה חשמלי עם קטבים הפונים לכיוון האדמה והיונוספרה. האם נפילת חפצים נובעת מה-"משיכה הדיפולית" שלהם ומתנועתם דרך שדה חשמלי כמו דיפול? הקרבה אל הקרקע נותנת עדיפות לפעולתה על פני היונוספרה מבחינת הכוח בו היא מושכת, מאחר והמרחק בין שני הקטבים החשמליים הנגדיים של הדיפול האטומי הקטן בהרבה בהשוואה למרחק המוחלט שבין היונוספרה והאדמה. משמעות הדבר היא כי כאשר חפצים יגיעו לגובה מסוים  הם יימשכו למעלה. מטאוריטים הנדחים לחלל, טעונים ככל הנראה באופן זהה כמו השכבה העליונה של היונוספרה.

החלק הזה של התיאוריה (בדבר הגופים הנופלים) דורש ניסוי וחישוב מדויק. סביר להניח כי מלבד נשיאת המטען, הקרקע גם הופכת את כל האטומים שלה כמו דיפול לכיוון היונוספרה[42]

  • "בניגוד לשדות החשמליים והמגנטיים, שדה הכבידה מפגין תכונה יוצאת דופן ביותר, אשר היא בעלת חשיבות עליונה… גופים אשר עוברים תחת השפעת שדה הכבידה של השמש מקבלים תאוצה, ללא כל תלות במצבם החומרי או הפיזיקלי". (איינשטיין[43])

יש לבחון חוק זה בדייקנות רבה. מהירות הנפילה נבחנה בדרך כלל בעזרת מטוטלת; לשיטתנו נראה כי גוף טעון חייב ליפול במהירות שונה מאשר גוף ניטרלי. זה נדחה באופן כללי, אך השלילה מבוססת על ההבחנה בכך שאין הבדל במספר התנודות של המטוטלת ביחידת זמן, בין שהשתמשו במשקולת טעונה ובין ניטרלית. שיטה זו עשויה ליצור תוצאות לא מדויקות. בשיטה מדויקת זמן הנפילה וזמן הטיפוס של המשקולת צריכים להימדד בנפרד. במקרה של גוף טעון, העלייה במהירות הירידה של המטוטלת עשויה להיות מלווה בירידה במהירות הטיפוס ובשל כך מספר התנודות ליחידת זמן יישאר זהה עבור משקולת טעונה ושאינה טעונה.

בגוף טעון תכונות המשיכה והאינרציה אינם שווים.

נראה גם כי משקלו של גוף גדל לאחר טעינתו. בניסוי שנעשה, חתיכה של גומי קשה וניטרלי (10 גרם) שנטען לאחר מכן על ידי שפשוף, הראה שינוי במשקל של מעל עשרה מיליגרם במאזנים עם רגישות של עשירית המיליגרם. זו כנראה תוצאה של השראה חשמלית על בסיס המשקל (עץ הבנה, המוצב על משטח עבה של זכוכית). חוט הארקה שיחובר למאזניים עם הגומי הטעון יעלו את המדידה. אם "כבידה" היא תופעה חשמלית, משיכה על ידי השראה חשמלית אינה תופעה שונה לחלוטין. על כל פנים, ניסוי זה לא יכול להוות הכרעה לבעיה הנוכחית.

בניסוי עם טיפת שמן פעולת הטעינה עשויה להשתוות לכוח המשיכה: פעולה אחת המיוחסת לשני עקרונות בסיסיים שונים.

תצלום אולי עשוי לספק תשובה לשאלה עד כמה טיפה טעונה המסתובבת סיבי ציר של מגנט מושפעת ממשיכת כדור הארץ.

האם מיכל מתכת מלא בגז נופל (בריק) באותה מהירות שבה נופלת פיסת מתכת מוצקה?

3.

משיכה, דחייה ופעולת ההסבבה האלקטרומגנטית במערכת השמש. השמש, כוכבי הלכת, הלוויינים והשביטים כולם גופים טעונים, כגופים טעונים הם תלויים זה בזה.

פני השטח של השמש טעונים שלילית ביחס למטענו של כדור הארץ, כפי שמראה הקו הספקטרלי (עם האדום הדומיננטי בספקטרום המימן) השמש נושאת מטען ומסתובבת: היא אלקטרומגנט.

כתמי השמש הם מגנטיים וקווי המימן על שטח הפנים של השמש מסתדרים כשבבי מתכת בשדה מגנטי.[44]  מלבד כתמי השמש, השמש כולה היא מגנט. "צורתה של העטרה ותנועת הבליטות מרמזות כי היא מגנט" כתב ג.א. הייל (Hale) כאשר נטל על עצמו לחקור את אפקט זימן (Zeeman)[45]. אפקט זימן הוכח כבא לידי ביטוי באופן משמעותי בקווי הרוחב 45 מעלות בשתי ההמיספרות של השמש: הייל מצא כי התקת הקווים יורדת לאפס בקו המשווה וליד קטבי הסיבוב; ובנוסף כי "העוצמה האנכית של  השדה הכללי של השמש בקטבים היא 50 גאוס" לפיכך הוא אישר שהשמש היא מגנט, אם כי השדה המגנטי שלה איננו חזק.

במסקנה זו אנו מטילים ספק. קווי העטרה רמזו על קיומו של שדה מגנטי על השמש למלומד שגילה אותם. אך צורת העטרה מרמזת על שדה מגנטי עוצמתי[46]. כיפופי העטרה הנראים וסרטיה מגיעים למרחק השווה לעשרה קטרים מהדסקה של השמש – כוכב חמה נמצא רק כארבעים קוטרים מהשמש וכדור הארץ 108 קוטרים. מחקר נוסף שנערך לאחרונה על ידי סטיבנס (Stevens) בו צולמו הסרטים מגובה של 25,000 רגל חשף עטרה כדורית נרחבת יותר מכל המוכר מתצלומי הקרקע.

הפרעה בקווי המימן ומערבולות על השמש פועלים על היונוספרה של כדור הארץ ומוכיחים את קיומו של מטען עוצמתי על פני השמש; מטען חזק המסתובב במהירות סיבוב השמש, חייב לייצר שדה מגנטי חזק.          

חקירה מחודשת של הכוח המגנטי של השדה סביב השמש מוצעת כאן. ראוי לזכור כי התצפיות נערכו מתוך השדה המגנטי של השמש, בו כדור הארץ משובץ (לה כדור הארץ משועבד), אם תפיסתנו נכונה. בנוסף אפשרי שאפקט זימן חזק יותר ייראה בקווי גובה הגבוהים מ45 מעלות, כידוע, זווית ההתבוננות חייבת להילקח בחשבון בתצפיות אפקט זימן.

השמש היא גוף טעון מסתובב והיא יוצרת שדה מגנטי. אנו מניחים כי מטענה של השמש גדול מספיק בשביל ליצור שדה מגנטי שקווי הכוח שלו מגיעים עד למסלולו של פלוטו. כוכבי הלכת הטעונים נעים בניצב לקווי הכוח המגנטיים של השמש ומציגים תנועה מעגלית אופיינית לגופים טעונים הנתונים בתוך שדה מגנטי. ירחים בתורם, סובבים בשדות מגנטיים קטנים יותר הנוצרים על ידי סיבובם של כוכבי הלכת הטעונים. לכוכבי הלכת שאינם מסתובבים אין ירחים מאחר והם לא יוצרים שדה מגנטי. אם יש ירחים מסתובבים, הם אולי יהיו מסוגלים לסובב לוויינים סביבם.

"מקורו של השדה המגנטי המרכזי של כדור הארץ, קרא תיגר עד כה על כל ניסיונות ההסבר"[47]. הגורם לשדה המגנטי של כדור הארץ הוא (1) השדה המגנטי של השמש ו(2) סיבוב כדור הארץ הטעון סביב צירו.

כבר חושב בעבר[48] שאם כדור הארץ הוא מגנט בגלל המטען המסתובב על פני השטח שלו, המטען חייב להיות כה גדול כדי "להיכנס כגורם רציני בהפרעות הפלנטריות" ובשל כך התיאוריה נזנחה[49]. אך זה בדיוק מה שקורה: השדה המגנטי של כדור הארץ ושל כוכבי הלכת האחרים הם הגורמים להפרעות הפלנטריות.

בנינו תיאוריה לפיה רכיבי מערכת השמש הם גופים טעונים; משיכה, דחיה חשמלית והסבבה אלקטרומגנטית מפעילים את המערכת; מקורו של השדה המגנטי של השמש הוא בכך שהיא טעונה – השמש היא אלקטרומגנט; סיבוב כוכבי הלכת נובעת מהכוח האלקטרומגנטי שהשמש מפעילה על כוכבי הלכת. כוכבי הלכת כגופים טעונים יוצרים שדה מגנטי על ידי הסיבוב שלהם. מכאן נובע ש-  (א) כבידה, תלויה במטען החשמלי, משתנה עם המטען. (ב) המסה של כוכבי הלכת מחושבת באופן בלתי מדויק. (ג) מטענים חיוביים ושליליים באים לידי ביטוי רק ביחס למטענו של כדור הארץ.

אחד ההבדלים בין התפיסה של המכניקה השמיימית שהוסברה כאן לבין תיאורית הכבידה של ניוטון ואיינשטיין זה שלפי הבנתנו תנועתו של הירח סביב כדור הארץ הוא תהליך עם חוקים שונים מאשר נפילתם של חפצים בקרבת האדמה הארצית. סיבובו של הירח הינו תופעה של הסבבה של מטען על ידי שדה מגנטי ולא נפילה בשילוב עם אינרציה; התנועה הראשונית של כוכבי הלכת והלוויינים לאורך קו ישר היא מושג מתעתע. במרחקו של הירח השדה המגנטי של כדור הארץ גורם להסבבה בעוד באטמוספירה הארצית השדה המגנטי שבין כדור הארץ והיונוספרה גורם לתנועה של הדיפולים. כמו הירח, כדור הארץ, כוכבי הלכת ושאר הלוויינים כפופים להסבבה אלקטרומגנטית.

4.

"הכבידה האוניברסלית" היא תופעה אלקטרומגנטית, בה האטומים הטעונים, המטענים החופשיים, השדה המגנטי של השמש וכוכבי הלכת משחקים את חלקם.

במסגרת תיאוריה זו התופעות הבאות הופכות מוסברות:

  1. כל כוכבי הלכת סובבים במישור אחד בקירוב. הם סובבים בניצב לקווי הכוח של השדה המגנטי של השמש.
  2. לכוכבי הלכת יש סכום גדול יותר של אנרגיית תנועה מאשר לשמש. תנועת כוכבי הלכת לא נבעה מהמהירות הזוויתית של סיבובה של השמש; השדה המגנטי של השמש גורם לתנועתם. בנוסף, העובדה כי אחד מירחיו של מאדים מסתובב במהירות זוויתית גדולה מאשר כוכב הלכת, מוסברת כאן על ידי הסבבה אלקטרומגנטית.
  3. הסיבוב ההפוך של מספר ירחים. הסיבוב ההפוך נובע גם הוא מכוכבי לכת בעלי היפוך של קטבים מגנטיים או הבדל בסוג המטען. העובדה כי הירחים בעלי הסיבוב ההפוך של צדק ושבתאי רחוקים במיוחד מכוכבי הלכת שלהם, מעלה את השאלה אם ריחוקם מכוכבי הלכת שלהם וקרבתם היחסית לשמש משחק תפקיד בכך שככל הנראה יש להם מטען שונה משאר הירחים של צדק ושבתאי.[50]

במקרה של אורנוס, הסיבוב ההפוך של הירח נובע מהסיבוב ההפוך של כוכב הלכת והשדה המגנטי שלו. (אחד מהקטבים המגנטיים של אורנוס יכול להיחקר בקלות מכיוון שהוא פונה לאקליפטיק)

  • סיבוב כדור הארץ. תיאוריית הגאות לא מצליחה להסביר את סיבוב כוכבי הלכת. המיקום של הקטבים המגנטיים במרחק של כ20 מעלות מהקטבים הגיאוגרפיים עשויה להיות קשורה עם הסיבוב של כדור הארץ. פעם אחת בכל יום הקטבים המגנטיים של כדור הארץ תופסים את המקום הצפוני ביותר והדרומי ביותר בקווים של השדה המגנטי של השמש.
  • הפרעות (פרטורבציות) בין חברי מערכת השמש הן פעולות של משיכה כמו גם של דחייה ותלויות במטענם של כוכבי הלכת וירחיהם ותכונותיהם המגנטיות. העובדה כי לאחר ההפרעה, כוכבי הלכת חוזרים למסלולם הרגיל נובעת מפעולת הוויסות של השדה המגנטי של השמש. באותו האופן, הלוויינים מוסדרים בתנועתם על ידי השדות האלקטרומגנטים של הכוכבים שלהם.
  • החריגות בתנועתו של כוכב חמה ושל שאר כוכבי הלכת. מהירויות הסיבוב של כוכבי הלכת תלויה במטעים שלהם. גופים טעונים בחוזקה נישאים לרוחב השדה המגנטי במהירות גבוהה יותר מאשר גופים הטעונים חלש יותר. אם המטען של כוכב לכת מתגבר, מהירות הסיבוב שלו חייבת אף היא להתגבר. מטענים חיוביים כמו גם שליליים מגיעים מן השמש בזרימה רציפה.

כוכב חמה (מרקורי) נע מהר יותר ויותר. זו חייבת להיות התוצאה של מטען גדל של כוכב הלכת. כמו כן, עיוות (אנומליה) בתנועתו של כוכב לכת פנימי אחר יכולה להיות מיוחסת למטען מתגבר; חריגות אחרות בתנועת כוכבי הלכת יכולות להיות מיוחסות לעובדה שהמטען החשמלי של השמש לא מחולק באופן שווה על פני השטח של השמש.

  • ההטיה של קרני אור העוברות בסמוך לשמש. לפני ייחוס ההטיה לשדה הכבידה של השמש, יש לחשב את ההשפעה של השדה המגנטי של השמש על הסיבוב של אור. (חייבים שלא להעלים עין מהשפעת הירח על קרן אור על ידי יצירת אדוות באטמוספירה בזמן ליקוי חמה; מוצעת כאן חקירת הנתיב של אור כוכבי העובר קרוב לירח בזמן ליקוי ירח.
  • דחיית זנבות כוכבי השביט על ידי השמש. ראש כוכב השביט וזנבו טעונים תחת הפרש פוטנציאלים גדול, מה שיכול להסביר את הדחייה הברורה של הזנב והמשיכה של הראש. צוואר השביט מורכב ככל הנראה מאלמנטים חיוביים ושליליים ביחס שווה ובכך מייצר שטח ניטרלי בין הראש לזנב. תחת השפעת הטמפרטורה בחלל, המטענים משתנים וכוכב השביט חוזר למסלולו.
  • שינוי הכיוון של המטאוריטים באטמוספירה הגבוהה. הוא לא נגרם על ידי הרוחות, כי אם על ידי האפקט האלקטרומגנטי של האטמוספירה. האור של המטאוריטים נגרם על ידי התפרקות המטען החשמלי. כתוצאה מכך, מעבר של מטאוריטים מפריע לקליטת הרדיו.
  • השפעת הירח על קליטת רדיו. הירח הטעון, במיקומו בכל שעה פועל פעולת משיכה – דחייה על השכבות החשמליות של האטמוספירה (יונוספרה) במידה רבה יותר מאשר על "שכבת הבידוד" של האטמוספירה של כדור הארץ.
  • הווריאציות החצי יומיות של הלחץ האטמוספרי. הווריאציות הללו עם מקסימום בשעות 10:00 ו22:00 נובעות משינויים חצי יומיים במטען של היונוספרה באותן שעות, 10:00 ו22:00. הלחץ הברומטרי משקף את הלחץ המופעל על ידי האדמה והיונוספרה על מעטפת הגזים.
  • ההתרסה של המים על הכבידה והיווצרות עננים. האדמה והיונוספרה יוצרות שכבות טעונות משניות באטמוספירה. בשכבה משנית כגון זו מתרחשת בניית העננים. היווצרות של חשמל בעננים לא נובעת מחיכוך של עננים ניטרליים ברכסי הרים, או מחיכוך של עננים ניטרליים בינם לבין עצמם, או מחיכוך של טיפות המים בגלל הכבידה המושכת אותם, כי אם בגלל שטיפות שעולות כבר נטענו בעוברם בשכבות הטעונות של האטמוספירה, והעננים בהמשך חשופים להשראה של האדמה ושל היונוספרה. זה מסביר גם את ההפרדה של המטענים בין השכבות העליונות והתחתונות של העננים.
  • התנגדות הכבידה שחווים בענני קומולו-נימבוס. התנגדות זו שנרשמה על ידי טייסים נובעת ממטענים ואפקטים אלקטרומגנטיים השוררים בעננים הללו.
  • הכיוון של מערבולות ציקלוניות ואנטי-ציקלוניות. כיוונם על פני האדמה, כמו גם על השמש, תלוי בשדה האלקטרומגנטי ולא בסיבובם של הגופים הללו.
  • כוח המשיכה המוגבר על פני הים. כוח המשיכה המוגבר על פני הים בהשוואה לכוח המשיכה מעל פני הארץ יכול להיות מוסבר על ידי הטעינה המוגברת של מים מלוחים.

*   *   *

היו כמה ניסיונות לאחד את התיאוריות של שדה הכבידה והשדה האלקטרומגנטי; אך ככל הידוע לי אף אחד לא ניסה לפתור את הבעיה של תנועת כוכבי הלכת סביב השמש כתנועה של גופים טעונים בתוך שדה מגנטי; ההסבר שלי מרמז כי מדידת השדה המגנטי של השמש על ידי הייל (Hale) איננה נכונה.

אם לשמש יש שדה מגנטי חזק דיו בכדי להגיע לכוכבי הלכת הרחוקים ביותר, האלמנטים הכמותיים מוכתבים על ידי מטענה של השמש, חוזקו של השדה המגנטי שלה ומטענם של כוכבי הלכת.

*   *   *

התיאוריה של יקום ללא כבידה המובאת כאן בתמצית, נכתבה גם בצורה מקיפה מ(1941-43). הגעתי לתפיסה זו מוקדם ב1941 כתוצאה מן המחקר שלי בהיסטוריה של תהפוכות קוסמיות שהשפיעו על כדור הארץ ועל שאר השותפים למערכת השמש. מספר עובדות הוכיחו לי כי השמש, כדור הארץ ושאר כוכבי הלכת, הירחים וכוכבי השביט, הם גופים טעונים, שכוכבי הלכת וירחיהם שינו את מסלולם שוב ושוב באופן קיצוני, וכי כוח המשיכה או המשקל של העצמים השתנו במהלך ההיסטוריה האנושית. לפיכך הכרתי בעובדה כי לא הכבידה, כי אם משיכה ודחייה חשמלית והסבבה אלקטרומגנטית מושלת במערכת השמש.

בבניית התיאוריה האלקטרומגנטית של מערכת השמש, אני אסיר תודה לגברת שולמית וליקובסקי על הצעתה רבת הערך בהסבר המשיכה שבין האטומים על ידי הדו קוטב ואת תפיסת אינרציית הדו קוטב.


[1] במקור באנגלית מופיעים כלל גרמי השמים שאינם כוכבי הלכת או הירח כ"satellites". בעברית כתבתי ירחים כאשר מדובר בגרמי שמים המתייחסים לכוכבי לכת ולוויינים כאשר אין התייחסות דווקאית לכוכבי לכת. ה.ב.א.

[2] המונח הרגיל "סיבוב" עלול להטעות, כפי שגם את תופעת תנועת כוכבי הלכת, איננו מכנים כאן סיבוב.

[3] E.O. Hulburt in Fleming’s Terrestrial Magnetism and Electricity, 1939, p.492

[4] W.J. Humphreys, Physics of the Air, 1940, p.227

[5] Encyclopedia Britannica, 14th edition, “Atmosphere”

[6] See Sir James H. Jeans, The Kinetic Energy of Gases, 1940

[7] W.J. Humphreys, op.cit., p.240. Lord Rayleigh is quoted from the Philos. Mag., May 29, 1890.

[8] במקור באנגלית belt of the doldrums. ה.ב.א.

[9] On the attraction of the Himalaya Mountains, by J.H. Pratt, Philos. Transactions of the R. Soc. of London, vol.145, London 1855.

[10] On the computation of the effect of the attraction of mountain-masses, 1855.

[11] W. Bowle, “Isostasy” in Physics of the Earth, vol.2, ed. by B. Gutenberg.

[12] Vening Meinesz; see Fleming, Terrestrial Magnetism, p.33.

[13] The Navy-Princeton Gravity Expedition to the West Indies in 1932.

[14] A. Berget, Paris C.R. 116 (1893), pp.1501-3

[15] Ch. John and H. Babcock, Pressure and Circulation in the Reversing Layer of the Sun’s Atmosphere. Contribution of Mount Wilson Observatory, 278, 1924.

[16] A. Unsold, On the Physical Interpretation of Spectro-heliogram, Contr. M. Wilson Obs. 378, 1929.

[17] Peter Lebedew, An Experimental Investigation of the Pressure of Light, Ann. Rep. of the Smithson. Inst. 1903, John Cox, Comets’ Tails, the Corona, and the Aurora Borealis, ibid.

[18] Comp. Ch. L. Poor, Gravitation versus Relativity, 1922, p.98.

[19] Comp. P. Duhem, La Théorie Physique, 2nd ed., 1914, pp.293 ff.

[20] תרגום של "primary" שפירושו כוכב ראשי (ומטבע הדברים גם ראשוני) שסביבו ובגינו סובבים הגופים. ה.ב.א.

[21] J. Zenneck, “Gravitation” in Encyclop. der Mathem. Wiss., vol. V, part I p.44.

[22] אקסצנטריות של חתך חרוט היא מדד למידת החריגה שלו מצורה מעגלית. כלומר, ככל שהאליפסה יותר "פחוסה", כך האקסצנטריות שלה גבוהה יותר. המושג אקסצנטריה מתייחס למידת האליפטיות של מסלול כוכבי הלכת. ה.ב.א.

[23] Lodge, Philos. Mag., Feb. 19, 1918.

[24] S. Newcomb, Monthly Notices, R.A.S., January 1909.

[25] H.T. Stetson, Earth, Radio, and Stars, 1934, p.202.

[26] J. Herschel, Outlines of Astronomy, p.406.

[27] J. Zenneck, Gravitation, p.36.

[28] Hulburt, The Upper Atmosphere, p.492.

[29] F.H. Bigelow, Circulation and Radiation in the Atmosphere of the Earth and the Sun, 1915, p.42.

[30] Ch. Olivier, Meteors, p.129.מ

[31] הקדמונים הניחו כי האש לא נמשכת אל הקרקע, אין ניסוי ידוע בו נבחנה טענה זו בניסוי מאמת.

[32] לציון המונח משתמש וליקובסקי במונח הלטיני "in abstentia". ה.ב.א.

[33] Kosmos, (1932) p.106.

[34] למרבה הפלא, התנועה של האלקטרונים סביב הגרעין מיוחסת למשיכה החשמלית שבין שני הגופים הללו, נוסף על כוח משיכה כבידתי זעיר ולאינרציה בעזרתה האלקטרונים מנסים להתגבר על שני כוחות המשיכה הללו.

[35] פרינציפיה (Philosophiæ Naturalis Principia) זהו חיבור בן שלושה כרכים אותו כתב אייזיק ניוטון. בכרך השלישי נוסף מאמרו הנקרא General Scholium. ה.ב.א.

[36] T.M. Cherry, Newton’s Principa in 1687 and 1937, (1937) p.15.

[37] מאז אדאמס ולה-וריה ציפו למצוא ככב לכת בגודל של אורנוס כ2,800,000,000 ק"מ מעבר למסלולו של אורנוס, והוא נמצא כ1,600,000,000 ק"מ מעבר למסלולו של אורנוס. המסה של נפטון הוערכה יתר על המידה במקדם מהרמה השלישית.

[38] Principia, Book III, Proposition V, Corr. V

[39] Kosmos, 1932, p.107

[40] A. Einstein, Relativity, 11th ed., London, 1936, p.69.

[41] W. Swann, Science, July 3, 1942.

[42] בהקשר הזה יש לשים לב לדברים הבאים: "כאשר מדידות של השדה המגנטי של כדור הארץ משמשות כדי להעריך את האינטגרל הקווי המגנטי סביב כל אזור שנבחר על פני כדור הארץ, התוצאה בדרך כלל שונה מאפס. בהתאם לעקרונות הבסיסיים של האלקטרומגנטיות, זה יוכל לשמש כראיה שזרם חשמלי זורם במאונך לקרקע… צפיפות הזרם הממוצעת גדולה בערך פי 10,000 מזרם האוויר הגלובלי, שנגזר ממדידות החשמל האטמוספרי, כך שנראה לא סביר לפרש היבט זה של המגנטיות של כדור הארץ או את הזרם שנצפה בקווי טלגרף על מדרונות הרים כתופעה של זרם חשמלי אנכי באטמוספירה אלא אם כן מעורב כאן איזה עיקרון או איזו צורה של תעבורה חשמלית שעדיין איננה מוכרת לפיזיקה… בעיה שעשויה להיות בעלת חשיבות עליונה למדע הפיזיקה". א.ה גיש (Gish) " Atmospheric electricity" .

[43] Relativity, The special and the general theory, 11th ed., 1936, p.64

[44] R.S. Richardson, The nature of solar hydrogen vortices, Contr. M. Wilson Sol. Obs. 1941

[45] Preliminary results of an attempt to detect the general magnetic field of the sun, Contr. M. Wilson Sol. Obs N. 71, 1913.

[46] F.H. Bigelow, Circulation and rotation in the atmosphere of the earth and of the sun, 1915.

[47] A.G. McNish, op. cit.

[48] By B. Rowland who criticized the theory of Perry and Ayrton printed in Proc. Phys. Soc. of London (1879)

[49] Hale, Preliminary results, p.3.

[50] הלוויינים השישי והשביעי של צדק הם 11,382,400 ו11,667,200 ק"מ (כלומר מרחק) מכוכב הלכת, ולהם סיבוב ישר. הירחים השמיני והתשיעי בעלי סיבוב הפוך והם במרחק 23,360,000 ו23,840,000 ק"מ. הירח הרחוק של שבתאי עם סיבוב ישר, הוא במרחק 3,536,000 ק"מ מכוכב הלכת; הירח היחיד עם סיבוב הפוך נמצא במרחק של 12,854,400 ק"מ מכוכב המקור שלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים

חמורבי

מאת עמנואל וליקובסקי מתוך הנספח ל"ההיתה תקופת חושך ביון?" המחוקק הדגול של בבל העתיקה, המלך חמורבי, ההוא המוכר ביותר מבין המלכים הקדומים של העת העתיקה

קרא עוד »

ציר הזמן

ציוני דרך בעבודה המדעית ותולדות חייו של עמנואל וליקובסקי

ציר הזמן

כתביו

חלק מהספרים בטקסט מלא, קטעים ומבואות, מאמרים שלו ועל שיטתו

כתביו