(כפי שמופיע בחלק ב' של "תקופות בתוהו – ההיתה תקופת חושך ביוון?", וכנספח ל"גויי הים – פלשתים או פרסים", ומפאת חשיבותו גם כחוברת נפרדת)
התוכן
פרק ראשון: יסודות הכרונולוגיה המצרית
אילן מסועף
המסגרת אותה ממלאים הארכיאולוגי בפרטים
מי תיארך לראשונה את רעמסס השלישי למאה השתים-עשרה?
פרק שני: אברק
"התקופה הסותית"
תקופה בת מאתיים או בת אלף שש מאות וששים שנה?
שילוב קביעותיהם של קנסורינוס ותיאון
מי היה מנופרס?
ספקות נוספים בכרונולוגיה האסטרונומית
פרק שלישי: נוגה
כיצד יש להבין את צו קאנופוס?
החגים והמחזור הסינודי של נוגה
שלושה "עמודי התווך" של תולדות האנושות
הפרק השלישי כאן, "נוגה", חשוב במיוחד, כי מתוך קריאה בו ברור, לא רק שהשיטה הכרונולוגית המצרית המקובלת מבוססת על טעות על גבי טעות (כפי שרואים בשני הפרקים הראשונים למכביר), אלא אף מובא בו פתרון לאיזה כוכב המצרים אכן התכוונו בשיטת חישובי הזמנים שלהם, ולכן הוא חשוב ומשכנע במיוחד.
אנו מחפשים אפשרות להכין מצגת אסטרונומית להמחשת הנושא.
שולמית וליקובסקי כוגן
פרק ראשון
יסודות הכרונולוגיה המצרית
אילן מסועף
חוקרי תולדות העת העתיקה, ובפרט תולדות האלף השני לפסה"נ, נוהגים להתאים את הכרונולוגיה של כל המזרח הקדום לחישובי הזמנים של מצרים: "ניתן לקבוע כרונולוגיה יחסית בארצות שהיו מיושבות משך זמן רב באמצעות חפירות ארכיאולוגיות, אולם כרונולוגיה כזו תישאר תלויה על בלימה עד שיימצא לה קשר עם מצרים, בין ישירות, בין בעקיפין באמצעות אזור שלישי".[1] מלכים ושושלות, מלחמות ובריתות שלום, מעשי תחיקה ומפעלי בניה, של מדינות וממלכות, מחולקים ומשובצים למאות השונות כמתחייב מן הכרונולוגיה המצרית. כאשר נחשפת כתובת המתעדת יחסים בין מלך כלשהו לבין פרעה משושלת מסוימת, מתוארך אותו מלך בהתאם לזמנו של הפרעה, שהרי זה כבר נקבע. רצף מלכי אשור ובבל, ותאריכי מלכותם, נלמדים בעזרת מה שנקרא "רשומות המלכים" שלהם. אך בכל פעם שנמצא קשר משוער עם קורות מצרים משנים ומתאימים אותם לתאריכים המצריים. כך, למשל, לפני עשרות שנים אחדות, שינו את זמנו של המלך חמורבי, בן השושלת הבבלית הראשונה, שבמשך זמן רב תוארך לשנת 2100 לפסה"נ, והעבירו אותו לסביבות שנת 1700 לפסה"נ;[2] וזאת במגמה לסנכרן את השושלת הבבלית הראשונה עם הממלכה התיכונה במצרים, על סמך ממצאים משתי הארצות שנחשפו במרבץ משותף באי כרתים. תולדות התרבות המינואית בכרתים, כמו גם התרבות המיקנית על יבשת יוון, אף הן מחולקות ומתוארכות למאות השונות על פי שרביטה של הכרונולוגיה המצרית.
הכרונולוגיה המצרית חייבת להיות אילן מושרש היטב על מנת לשאת ענפי היסטוריה כה רבים של ממלכות ותרבויות העבר. האם אכן מושרשת הכרונולוגיה המצרית עצמה בראיות אמינות? וכי לא מאוחר להציג שאלה כזו כעת? הרי לא רק הספרות העוסקת במדע האגיפטולוגיה, אלא גם ספריות שלמות העוסקות בתולדות האנושות מבוססות על השיטה הכרונולוגית שקבעו האגיפטולוגים עבור כל שאר ענפי ההיסטוריה העתיקה.
מקובל לחשוב שהכרונולוגיה המצרית ערוכה להפליא, מאה אחר מאה, עשור אחר עשור, ולעתים אף שנה אחר שנה, עד ששום עדות חדשה לא תוכל עוד לשרש אילן מסועף זה. על מה אפוא מבוססת השיטה שלדעת האגיפטולוגים היא כה אמינה עד שמלומדים בשטחים אחרים שואלים ממנה את נתוניהם ואת אמות המידה שלהם?
ככל הידוע לא היתה למצרים שיטה לספירת שנים רצופה לפי תקופות.[3] מאורעות תוארכו לפי שנות מלכותו של הפרעה שמלך באותה עת. כך, למשל, נערך מסעה של המלכה חאתשפסות אל "ארץ האל" בשנה התשיעית למלכותה; מלחמת קדש התנהלה בשנה החמישית לרעמסס השני, וכו'. אולם את מספר שנות המלוכה ניתן רק להעריך מתוך הכתובות. נהוג לקבל ארעית את המספר הגבוה ביותר של שנת שלטון הנזכרת בכתובת של פרעה מסוים, כשנתו האחרונה, אך אין זו בהכרח אכן שנת שלטונו האחרונה. כמו כן, לעתים מלכו פרעה ובנו יחדיו. במקרים כאלה לא ניתן לבנות את הכרונולוגיה של השושלת על יסוד סיכום פשוט של שנות המלוכה, כי לא תמיד ברור אם יש להחסיר משנות מלכותו של הפרעה את שנות השלטון המשותף. יתר על כן, במקרים רבים אין כל אפשרות לקבוע, מתוך נתוני הכתובות, את רצף המלכים בשושלת נתונה. ולא זו בלבד – ודבר זה הרבה יותר חשוב ומכריע, ואני מבקש להדגיש זאת – אין כל ביטחון ביחס לרצף השושלות עצמן. רק במקרים בודדים קיימת עדות היסטורית המורה על רצף של שתי שושלות ששלטו זו אחר זו.
מתוך הכתובות, מודים ההיסטוריונים, לא ניתן להפיק די נתונים לבניית מערכת כרונולוגית. אילו ניתן היה לבנות מערכת כזו בדרך אחרת, יכולות היו הכתובות לספק פה ושם תאריכים מדויקים יותר עבור מאורעות מימי פרעה זה או אחר.
אמנם בתעודות אחדות, כגון אבן פאלרמו או פפירוס טורינו (שהתפורר לקטעים רבים, ואם כי שוחזר בעמל רב בכל זאת נותר פגום) מוצאים רשימות יוחסין של מלכים המתחילות מזמנים קדומים ביותר, אך אין הן מגיעות עד לימי הממלכה החדשה, וכל שכן עד לימי הממלכה המאוחרת, שבהן עוסק השחזור הנוכחי. מכל מקום, עבור אותן תקופות קדומות מופיע רצף מלכים מדהים, כמו, למשל, למעלה ממאה מלכים בשושלת השלוש-עשרה, האחרונה בממלכה התיכונה. מגמה מופרזת זו, לשוות עתיקות ימים לקורות מצרים, מצמצמת עד מאוד את ערכן של תעודות אלה.
המסגרת אותה ממלאים הארכיאולוגים בפרטים.
"לא תהיה זו גוזמה לומר שאנו ממשיכים לסדר את ההיסטוריה של מצרים ולמקם בה את העובדות באותו סדר ממש כפי שעשה זאת יוליוס אפריקנוס במאה השלישית לנצרות."[4] אפריקנוס, אחד מאבות הכנסיה, שימר את רשימותיו של מנתו מן המאה השלישית לפסה"נ. מנתו היה סופר מצרי, היסטוריון, פולמוסן ואנטישמי, שבדה, ללא כל יסוד, את הזהות של משה עם טיפון – הרוח הרעה – ושל בני ישראל עם החיקסוס; נוסף על כך, כשהוא סותר את דברי עצמו, זיהה את משה עם איש הדת המורד, אוסרסיף, בן תקופה מאוחרת בהרבה, שקרא למצורעי ירושלים לעזור לו במלחמתו נגד מצרים ארצו.
כאשר כתב מנתו את תולדות מצרים, והרכיב את רשימת השושלות, הונחה על-ידי השאיפה להוכיח ליוונים, ששלטו אז בארצו, שהעם המצרי ותרבותו עתיקים בהרבה מהיוונים ומהבבלים ותרבותם. ברוסוס, איש דת כשדי ובן דורו של מנתו, אף הוא השתדל להוכיח ליוונים, ששלטו בימי בית סלווקוס, עד כמה עתיקים קורות אשור ובבל, ולכן פרש את קורותיהם על פני עשרות אלפי שנים. ארטוסתנס, מלומד יווני מקירנאיקה, שהיה ספרן ראשי בספרית אלכסנדריה בימי שלטונם של תלמי השני והשלישי ובן דורם הצעיר יותר של מנתו וברוסוס, ניסה גם הוא להוכיח את גדולת עמו היווני בכך שטען לעתיקותו הרבה, המגעת כביכול עד לזמנים מיתולוגיים. לחישוביו חבים אנו את התאריך 1183 עבור מפלת טרויה, תאריך שעדיין מאוד מקובל. יש לזכור מגמה זו, המופגנת אצל כל שלושת ההיסטוריונים הנ"ל, כאשר אנו באים לעסוק בכרונולוגיה של העולם הקדום.
רשימת השושלות של מנתו נשתמרה בגרסאות אחדות. גרסתו של אבזביוס שונה מגרסתו של אפריקנוס, ביחוד באשר למשך השושלות, ושתיהן גם יחד שונות מרצף המלכים כפי שציטט יוספוס מתוך מנתו.[5] נוסף על סתירות אלו נובע רוב הבלבול מן העובדה שקשה לזהות את המלכים המוכרים מתוך הכתובות עם שמות מלכים מרשימותיו של מנתו. הרשימה "כה משובשת על ידי מעתיקים, עד כי מסוכן לתת אמון בנתוניה", אלא אם כן נמצא להם אישור מתוך ראיות אחרות[6].
סדרות של מלכים בעלי שמות מוזרים ממלאות את הגרסאות השונות של מנתו, שמות שמעולם לא נמצאו בכתובות. יש יסוד להניח שהמעתיקים שיבשו רשימה שיצאה מלכתחילה במצב מבולבל ובלתי אמין מתחת יד מחברה.
"לקט מאוחר שנערך ללא הקפדה וברשלנות, וברוב המקרים ניתן להוכיח את טעויותיו על פי נתונים בני זמנם שנשתמרו עד ימינו. תקופות מלכותן של כל השושלות לפי מנתו ארוכות הרבה יותר משניתן לחשב על פי הנתונים בני זמנם – לעתים כמעט פי שנים ויותר מן המירב המתקבל על הדעת – ובשום פנים לא נוכל להאמין לדבריו, היות ומספריו אינם עומדים אף בפני הביקורת הקלה ביותר. ואכן, החוקרים המוסיפים לתמוך בתאריכיו של מנתו פוחתים והולכים…"[7]
וכמו כן כותב גרדינר כי מה שנותר ממנתו:
"אינו אלא תקציר משובש בכתביהם של כרונוגרפים נוצרים, אפריקנוס, אבזביוס וסינקלוס… למרות ליקוייה, כה השתרשה חלוקה זו לשושלות… עד כי קלוש הסיכוי שניתן יהיה להשתחרר ממנה אי פעם. בגרסאות בהן הגיע אלינו הספר קיימות טעויות בולטות ביותר… לעתים קרובות חולקים אפריקנוס ואבזביוס זה על זה… יש ושמות המלכים משובשים לבלי הכר… משך המלכויות שונה לעתים קרובות בשתי הגרסאות. כמו כן שונים הם מאד ממספרי שנות המלוכה הבדוקים והידועים בוודאות. לאחר שמבקרי הטקסטים עשו את כל שביכולתם, לטוב או לרע, נותר מנתו המשוחזר מלא פגמים… ובכל זאת עדיין שולט חיבורו על כל מחקרינו…"[8]
למרות העובדה, שהכתובות מימי השושלות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, הידועות מכולן, מפריכות את רשימות מנתו, עדיין מקובלים נתוניו עבור השושלות שלא נמצאה להן עדות כתובה – שהרי אין כתובות היכולות להפריך חלקים אלה ברשימה. אף העובדה שבמקרים רבים לא נמצאו כתובות כלשהן שיאשרו את עצם קיומן של שושלות כאלה לא תמיד עמדה להן למכשול. כמעט שאין כל רמז של ממש לעצם קיומן של השושלות השביעית, השמינית, התשיעית, והעשירית, ושל מספר שושלות מאוחרות יותר ברשימות מנתו. סיכומי השנים של שושלות מנתו היו נושא לוויכוחים ולדיונים. הם נמתחו וכווצו בהתאם לנוחיותם של כותבי ההיסטוריה – דבר שניתן היה לעשות ללא חשש מפני ביקורת כי אין היסטוריון בימינו המייחס למנתו דיוק מספרי.
הנסיון לזהות מלכים הידועים מתוך כתובות בנות זמנם עם מלכים מרשימות מנתו אינו עולה לעתים על ניחוש בעלמא. על מנת להבהיר זאת, הבה נתבונן בדוגמה הבאה: כאשר נמצא חומר מונומנטלי עשיר מימי פרעה, שכותבי ההיסטוריה בחרו לכנותו "רעמסס השלישי", לא זוהה פרעה זה עם מלך כלשהו מרשימותיו של מנתו. מאחר שלא נמצא ברשימות, שייכו אותו לשושלת
העשרים, כנראה מפני שבגרסותיהם של אפריקנוס ושל אבזביוס לא נרשמו שמות למלכים בשושלת זו; אם כי ג'ורגיוס סינקלוס, נזיר ומעתיק ביזנטי, שימר רשימת שמות למלכי אותה שושלת, אך הכינוי המלכותי של רעמסס השלישי לא היה ביניהם. בשושלת העשרים היו שנים-עשר מלכים (ללא שם), ששלטו במשך 135 שנה (לפי אפריקנוס), או במשך 178 שנה (לפי אבזביוס), ונדמה היה כי ניתן בשקט לשייך את רעמסס השלישי ורעמססים נוספים לשושלת זו.
למעשה, כפי שניסיתי להראות בכרך הנוכחי, רעמסס השלישי היה נכתאנבו, ומקומו בשושלת האחרונה של מלכים מצריים, השושלת השלושים. למקם עשר שושלות אחריו – השושלות מהעשרים- ואחת ועד לשלושים – פירושו לגרום לעיוות שעבורו ניתן להטיל על מנתו רק חלק קטן מן האחריות, אם בכלל, כי הוא לא מיקם את רעמסס השלישי בשושלת העשרים. מכאן שמלך זה מיוצג על-ידי רעמסס שלישי פיקטיבי במאה השתים-עשרה לפסה"נ ועל-ידי נכתאנבו הראשון במאה הרביעית לפסה"נ.
המעבר מן השושלת העשרים-ואחת לעשרים-ושתים נחשב בדרך כלל לפרשה כרונולוגית מעורפלת. כפי שמסתבר בשחזור כאן שלטה השושלת העשרים-ואחת בנווה המדבר לפני, במשך ואחרי השושלת העשרים (הזהות לשושלות העשרים-ותשע והשלושים) בעמק הנילוס.[9]
על השושלת העשרים-וארבע, כתב סינקלוס, בהעתיקו את גרסת אפריקנוס של רשימת מנתו: "השושלת העשרים-וארבע, בּוֹכוֹריס איש סָי (Sais), במשך 6 שנים: בימי מלכותו דיבר טלה [כאן חסר קטע קצר] 990 שנה". גם אבזביוס כתב דברים דומים, אולם משך השושלת אצלו שונה לגמרי: "בוכוריס איש סָי 44 שנה: בימי מלכותו דיבר טלה. סך הכל 44 שנה." מידע כזה הבא במקום חומר היסטורי על השושלת, חסר כל ערך – עלינו לנחש מה נכון, 6, 44 או 990 שנה.
על אף העובדה שלוח הזמנים של מנתו נחשב ל"לקט מאוחר שנערך ברשלנות" והופרך על ידי עדות הכתובות ברובו המכריע של המקרים, בכל זאת משמש לקט זה מסגרת לקורות מצרים. החלוקה לשושלות לפי מנתו מקובלת עד היום. רואים בחיבורו את הצגת רצף המסורות ההיסטוריות של מצרים, שעה שרצף המאורעות בתולדותיהם של עמים שאין להם מסורת רצופה כזאת נשאר ספקולטיבי, כי אין מסגרת שבתוכה ניתן לארגן את הממצאים הארכיאולוגים.
"בטחון מלא בנושאים כאלה יתכן רק במקומות שבהם היתה קיימת מסורת כתובה ורצופה. המחקרים המודרנים של הארכיאולוגיה הפרהיסטורית באירופה ובאמריקה, שאין בצידם מסורת כתובה, חייבים לעולם להישאר בבחינת ניחושים. המבנה הכללי של קורות מצרים העתיקה הוא כיום ודאות, לא עוד השערה בלבד; אולם ספק גדול אם היה מגיע לידי ודאות אילו היתה בנייתו נסמכת אך ורק על עבודת הארכיאולוגים. המסגרת של המבנה כולו התקבלה מן המסורת הספרותית הרצופה שנשתמרה על ידי איש-הדת המצרי מנתו; מסגרת זו מילאו הארכיאולוגים בפרטים."[10]
משפטים אלה נכתבו על ידי אותו היסטוריון (הול) שצוטט לעיל ביחס למצב "המשובש" והבלתי אמין של כתבי מנתו שנשתמרו.
אולם למעשה לא הארכיאולוגים היו אלה שמילאו לראשונה את המסגרת של מנתו בנתונים שהתקבלו מתוך טקסטים הירוגליפיים שנמצאו. העובדה המוזרה היא כי זמן רב לפני שפוענח כתב החרטומים לראשונה כבר הוצבו מלכי מצרים במאות בהן הם כלואים עד היום על ידי הכרונולוגיה המקובלת.
מי תיארך לראשונה את רעמסס השלישי למאה השתים-עשרה?
בשנת 1799 מצא קצין בצבא נפוליאון, בקצה המערבי של הדלתא, כשבעה ק"מ מרוזטה, אבן חרותה בשלוש שפות: ביוונית, בכתב חרטומים, ובכתב רהוט בלתי מוכר שנמצא לעתים על פפירוסים, ושנקרא לאחר מכן כתב "דמוטי".
תומאס יאנג,[11] רופא ופיסיקאי בריטי, היה הראשון שפיענח מלים אחדות בכתב החרטומים. הרמז הראשון היה שמו של תלמי שהיה מוקף בקארטוש מלכותי. מאמציו, הצלחותיו, ויחסיו הטרגיים של יאנג עם המפענח שמפוליון מהווים סיפור מרתק. הישגיו של יאנג בפענוח כתב החרטומים היו כנראה רבים ממה שנהוג ליחס לו.
ז'אן פרנסואה שמפוליון (1790–1832) שמע על אבן הרוזטה בהיותו בן אחת-עשרה. אותה עת גמר אומר להתמסר למשימת פענוח כתב החרטומים. עוד בהיותו ילד החל ללמוד קופטית ושקע בבלשנות שפות המזרח. רק לאחר עשרים שנה (ב21- בדצמבר, 1821) עלה בדעתו הרעיון הפשוט כי מאחר ומספר סימני כתב החרטומים גדול בערך פי שלוש ממספר המלים בטקסט היווני המקביל, מן הסתם אין סימני ההירוגליפים (בצורת ציפרים, פרחים, בני-אדם בתנוחות שונות, וכו'), מייצגים מלים שלמות או רעיונות – כפי שסברו במשך מאות שנים – אלא כל אחד מהם מייצג אות (כמעט כולם עיצורים בדומה לשפה העברית). ב-22 בספטמבר, 1822, הודיע שמפוליון על הצלחתו לאקדמיה בפריס, וב1825- עלה בידו לתרגם כתובת של אמנחותפ השלישי. אף על פי כן, "במשך שלושים שנה נוספות, אפילו אנשי המדע לא היו מוכנים להודות ביותר מן העובדה כי במקרה הטוב ניתן לפענח מספר שמות מלכותיים, ואילו כל השאר, טענו בתוקף, אינו אלא דמיון בעלמא."[12]
רק בשנת 1866, לאחר שנמצאה כתובת נוספת בשלוש שפות – "צו קאנופוס" (עליו ימצא הקורא יותר להלן) – זכה הפענוח של שמפוליון לאישור מלא. אך אז כבר לא היה בין החיים מזה 34 שנים.
ובכן, כמה זמן עבר מאז קרא שמפוליון לראשונה בכתב החרטומים, ועד שפוענחו כתובות, בין על אבן בין על פפירוס, שסיפקו רמז כלשהו לשאלה המעסיקה אותנו, דהיינו, תיארוך ימי מלכותו של רעמסס השלישי? מן הראוי היה להניח שהיה זה בימיהם של לפסיוס (1810-84) או שבה (1817-82Chabas ) או ברוגש (1827-49), שלושה מלומדים שקידמו את האגיפטולוגיה לרמה של מדע מדויק. אולם לא כך היה הדבר. עובדה היא, שרעמסס השלישי תוארך למאה השתים-עשרה עוד לפני ששמפוליון פיענח את כתב החרטומים, ומכאן, שהיה זה לפני שכתובת כלשהי יכולה היתה להצדיק קביעה כזו.
הכרונולוג הצרפתי יוסף יוסטוס סקאליג'ר (1540-1609) היה כנראה הראשון שניסה לתארך את שושלות מנתו.[13] נדמה היה כי חישובי "המחזור הסותי" (ראה פרק הבא) יוכלו לשמש מפתח אסטרונומי לכרונולוגיה המצרית. לאחר מכן, במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, לא נעשו ניסיונות נוספים לתארך את פרעוני מצרים.
בספר שפירסם פריצ'רד, פסיכולוג סקוטי, בשנת 1819 – כלומר שנתיים לפני אותו יום גדול בחייו של שמפוליון – נאמר כי רעמסס השלישי החל למלוך בשנת 1147 לפסה"נ. מובן מאליו שקביעה זו לא יכולה היתה להיות מבוססת על טקסט הירוגליפי כלשהו. אם כך, מן הסתם שאל פריצ'רד את תאריכיו מכרונולוג קדום כלשהו. אך האם קיימת איזושהי התייחסות לרעמסס השלישי אצל סופרים קלסיים המאפשרת מסקנה כזאת? אין רעמסס השלישי מוזכר, לא אצל הרודוטוס, לא אצל תוקידידס ואף לא אצל כל סופר או היסטוריון קדום אחר – על כל פנים אין יודעים על התייחסות כזו.
את התאריך שנקב פריצ'רד להכתרתו של רעמסס השלישי שינה רוסליני (ב-1841 לסה"נ) ללא כל הסבר, לשנת 1477 לפסה"נ. פיג'אק שמפוליון (1778-1867), אחיו של המפענח, תיארך (ב-1839 לסה"נ) את רעמסס השלישי לשנת 1279 לפסה"נ, אך גם הוא לא הסתמך על סיבה כלשהי או על בר-סמכא כלשהו.
תבליטי מקדש מדינת-ח'אבו הם תמונות קרב מאוד מרשימות. מאז ימי קדם כל תייר שביקר בנוא-אמון וחצה את הנילוס – כדי לראות את הקולוסי של ממנון, או את מקדש הקבר של המלכה חאתשפסות בדיר אל-בחרי, או את הרעמסיון, מקדש הקבר של רעמסס השני, ואת פסל הענק של אותו פרעה המתגולל בעפר – ביקר גם במקדש מדינת-ח'אבו. הפרעה שבנה מקדש קבר זה כונה על ידי היסטוריונים מודרניים רעמסס השלישי.
כאשר פוענחו הטקסטים המלווים את תבליטי מדינת ח'אבו, נמצא שהמלך נלחם ב"פרסת", שזוהו כפלשתים. דבר זה תאם היטב את התאריך במאה השתים-עשרה לפסה"נ, ימי השופטים בארץ; בספר שופטים מדובר רבות בפלשתים. לכן לא ראו צורך לשנות את ההערכה של לפני ימי שמפוליון.
אך, האמנם לחם רעמסס השלישי בפלשתים?
פרק שני
אברק
"התקופה הסותית"
השושלות של מנתו נקבעו לשמש כמסגרת לתולדות מצרים; רק בנתונים המספריים שנקב אין מתחשבים, כי מוסכם על הכל שהם "מופרזים עד כדי אבסורד".[14] ברם, ההיסטוריונים סבורים כי יש בידם עדות אסטרונומית שבאמצעותה ניתן לקבוע ערכים מספריים למסגרת.
רשימות של ליקויי חמה ולבנה לא נמצאו במצרים, כפי שנמצאו בבבל.[15] המחזור הסותי, חישוב המבוסס על זריחת הכוכב סותיס, הוא אברק (Sirius), היה למסד ולטפחות של המבנה המספרי עבור הכרונולוגיה המצרית.
במשך זמן רב בתולדות מצרים כלל לוח השנה המצרי 360 יום בלבד; בשלב מסוים בהיסטוריה נעשתה רפורמה בלוח, בה הוסיפו לשנה חמישה ימים. בתקופת בית תלמי נעשה נסיון להנהיג תיקון נוסף על ידי הנהגת שנה מעוברת – תוספת של יום אחד כל ארבע שנים. בשנת 238 לפסה"נ בשנה התשיעית של תלמי השלישי, פורסם בקאנופוס שבאזור הדלתא צו מטעם מועצת אנשי דת מצריים. כתובת הצו נמצאה בצוען במאה הקודמת. הוא מכונה "צו קאנופוס" על שם המקום שבו התכנסה המועצה לתיקון הלוח. גם צו זה, כמו אבן רוזטה, נכתב ביוונית, בכתב חרטומים, ובמצרית דמוטית, ואילו נמצא לפני אבן הרוזטה היה הוא משמש מפתח לפענוח כתב החרטומים.
בצו קאנופוס נקבע כי על מנת שחגיגת הכוכב איזיס וחגים אחרים "לא ינודו על פני העונות", כי יש להוסיף ללוח יום אחד כל ארבע שנים, ובכך לשחרר את הלוח מתלות בתצפיות בכוכב "איזיס".
רפורמה זו לא השתרשה, עקב התנגדותם של קבוצות רבות השפעה בין אנשי הדת המצריים, שלא הסכימו שחגיגת איזיס תיעשה קבועה ביחס לעונות השנה. הנהגת שנה מעוברת קשורה בשמו של יוליוס קיסר (כמאתיים שנה אחרי צו קאנופוס). אוקטבינוס אוגוסטוס, שבא אחריו, הנהיג את הלוח בעל השנים המעוברות כלוח החוקי ברומא, וכעבור שנים מספר, בשנת 26 לפסה"נ (או, לפי חישובים אחרים, בשנת 29(, הנהיג אותו גם באלכסנדריה שבמצרים.
בתקופה ההלניסטית כבר ידעו המצרים שמשך השנה הוא ¼ 365 יום. מעידים על כך צו קאנופוס וכתבי דיודורוס.[16] יתכן אף שיוליוס קיסר למד זאת מהמצרים. אך הם נרתעו מלהתאים את שנתם הדתית לשנה האסטרונומית.
הסופרים הרומאים מן המאה הראשונה לפסה"נ ואילך, שראו עצמם מיוחסים בזכות הלוח המדויק שלהם, היו מודעים לחישוב הפשוט שרבע יום כל שנה מצטבר לכלל שנה שלמה מקץ 1461 שנים של 365 יום.
בשנת 238 לספירה הנוכחית, כלומר כמעט חמש מאות שנה לאחר שיצא צו קאנופוס, 238 לפסה"נ, כתב הסופר הרומאי קנסורינוס:
"המצרים אינם לוקחים בחשבון את הירח בחישובי 'השנה הגדולה' שלהם. היוונים קוראים לשנה הגדולה, 'קיניק' (cynic), הרומאים קוראים לה 'קאניקולריס' כי תחילתה עם זריחת 'כוכב הכלב' [אברק] בראשון לחודש הנקרא בפי המצרים תוט… כמו כן משך ארבע שנים שלהם קצר מארבע שנים טבעיות ביום אחד בקירוב. וכך חוזרת ההתאמה לאחר אלף ארבע מאות ששים ואחת שנים. יש שקוראים לשנה גדולה זו גם 'שנת השמש' ויש הקוראים לה 'שנת האל'."[17]
ואז המשיך קנסורינוס להסביר פירושן של "שנים" נוספות: את "השנה העילאית" של אריסטו, הנמשכת עד שהשמש, הירח, וכוכבי הלכת חוזרים למצבם ההתחלתי; ואת "השנה הקטקליסמית" הכוללת את התקופה שבין שתי קטסטרופות כלל עולמיות עוקבות (בין במבול בין באש), הנמשכת, לפי אריסטארכוס, איש סאמוס, 2484 שנים.
קנסורינוס הסביר שסותיס הוא "כוכב הכלב" (Sirius, אברק), בקבוצת הכוכבים הדרומיתCanis Major. בחלק מן השנה לא נראה כוכב זה בחצי הצפוני של כדור הארץ, בו נמצאת מצרים, ובכל שנה, באותו מועד בקיץ, חוזר הכוכב למקומו ההתחלתי בשמי מצרים.
לאחר שוויום-האביב – היממה בה שווים אורך היום והלילה – נוטה חלקו המואר של חצי כדור-הארץ הצפוני יותר ויותר כלפי שמי הדרום (כך שמעגל הקוטב הצפוני מואר יותר ויותר), וחלקו המוצל (לילה) נוטה יותר ויותר כלפי שמי הצפון. אך לאחר אמצע הקיץ (היום הארוך ביותר), מתחיל צד הלילה של חצי כדור הארץ הצפוני לפנות אט-אט כלפי שמי הדרום, וכוכבי הדרום מתחילים להופיע. וכך, כל שנה, בחלקו השני של הקיץ, מבקיע אברק לראשונה בשמי מצרים מתוך אור השחר, זמן קצר לפני הזריחה.
בתחילה עולה הכוכב רק קצת מעל לאופק לפני שהוא נעלם באור השמש הזורחת יחד עם שאר הכוכבים. מאז ואילך, מדי לילה, הוא זורח מספר דקות מוקדם יותר ומגביה והולך מעל לאופק בטרם יעלם באור השמש. "הזריחה השמשית" של כוכב נקבעת לבוקר שבו הוא נראה לראשונה לפני עלות השחר.
זריחתו השמשית של אברק מבשרת את גיאות הנילוס, עם רדת גשמי הקיץ הטרופיים באתיופיה ועם הפשרת שלגי ההרים. במצרים העתיקה כללו "ימי הכלב" (ע"ש "כוכב הכלב") את סוף יולי ואת מרבית אוגוסט, התקופה החמה ביותר בשנה.
על דפיו של לוח-שנה בן 365 יום בלבד, לוח החסר יום אחד כל ארבע שנים, תתאחר זריחתו השמשית של כוכב כלשהו, כולל אברק, ביום אחד כל ארבע שנים.[18]
כמוסבר אצל קנסורינוס, מתחילה "השנה הגדולה" בשנה בה זריחתו השמשית של אברק מתרחשת בראשון לחודש תוט. לאחר ארבע שנים תתרחש זריחתו השמשית בשני לחודש תוט, וכך הלאה. כעבור 1461 שנים בנות 365 יום, יחזור אברק ויופיע בזריחתו השמשית שוב בראשון לחודש תוט. פרק זמן זה מהווה מחזור סותי אחד. פירושו של דבר, שהראשון לחודש תוט, כלומר "פתיחת השנה החדשה" המצרית, כמו גם כל אחד מימי הלוח נע על פני ארבע עונות השנה במרוצת מחזור סותי. אברק מבקיע בזריחתו השמשית תמיד בקיץ, אך בראשון לחודש תוט רק פעם ב1460- שנה; ובכל זאת, בכל שנה, כך מניחים מלומדים מודרניים, חגגו בראשון לחודש תוט את זריחתו הסמלית של אברק, כלומר את יום "פתיחת השנה".
קנסורינוס הוסיף, כי מאה שנה לפני שכתב את ספרו החל מחזור סותי חדש. מכיוון שספרו נכתב בשנת 238 לספירה הנוכחית, יוצא מדבריו שמחזור סותי חדש החל בשנת 139; המחזור שקדם לו, ניתן לחשב בקלות, החל בשנת 1322 לפסה"נ. התאריך 1322 לפסה"נ (או -1321)[19] מהווה את אבן הפינה של הכרונולוגיה המצרית.
תיאון, סופר שחי באלכסנדריה במאה הרביעית לספירה הנוכחית, כתב כי ה"אפוקטסטסיס" (apocatastasis) של השנה המצרית – כלומר, התקופה בה התעלמות מן התיקון היוליאני, כפי שהונהג באלכסנדריה ע"י אוגוסטוס, גורמת לטעות מצטברת של שנה שלמה – הושלמה בשנה החמישית לאוגוסטוס, כלומר שנת 26 לפסה"נ (השנה שבה, לפי כמה ברי-סמכא, הונהג תיקון הלוח באלכסנדריה). לעומת זאת, כפי שהוזכר לעיל, תיארך קנסורינוס את תחילת המחזור הסותי לשנת 139 לספירה הנוכחית.
אולם, על כתב-היד של תיאון נתגלתה תוספת "ביוונית ברברית",[20] בה נאמר כי "מאז מנופרס ועד סוף תקופת אוגוסטוס, או ראשית תקופת דיוקלטיאן, חלפו 1605 שנה." השנה האחרונה של תקופת אוגוסטוס היתה 283 עד 284 לספירה הנוכחית, כאשר מחסירים ממנה 1605 שנים מגיעים לשנת 1322 לפסה"נ, אותה שנה בה החל מחזור סותי לפי קנסורינוס.
נוהגים להתעלם מקביעתו של תיאון ביחס לתחילת המחזור הסותי, ורואים בהערת השוליים המתייחסת למנופרס אישור לקביעתו של קנסורינוס, אם כי הקביעה הישירה של תיאון באשר לתחילת התקופה הסותית שונה מקביעתו של קנסורינוס ב 165 שנים.
היוונית הברברית שבה נכתבה ההערה עוררה חשד אצל היסטוריונים אחדים כי אין זו אלא תוספת של מעתיק.[21] יתכן מאד שהמעתיק ידע על קביעתו של קנסורינוס ביחס לתקופה הסותית ולכן אין זה מקרה שמועד ראשית התקופה הסותית, כפי שקבע קנסורינוס, ומועד הזמן "מאז מנופרס" זהים.
קל היה לבנות את הכרונולוגיה המצרית בעזרת תאריך יחיד זה (1322), אילו חישבו המצרים את שנות מלכותם של הפרעונים, או אירועים אחרים, לפי שנות מחזורי סותיס, אלא שלא כך נהגו לעשות. לא ידוע על אירוע כלשהו שזמנו תועד בעזרת מספר השנה במחזור הסותי. לא ידועה, ולו תעודה מצרית אחת, המזכירה בכלל את המחזור הסותי, או הקובעת משהו כמו "בשנה פלונית למחזור הסותי". לפי הדעה המקובלת כיום לא נחשב המחזור הסותי כתקופה שלפיה חישבו הקדמונים את שנותיהם; הוא משמש רק את החוקרים המודרניים כאמצעי לחישוב תאריכים כרונולוגיים. אולם לצורך זה כמעט שלא קיימות התייחסויות בטקסטים עתיקים. חיפשו בכל מורשתה של מצרים העתיקה למצוא התייחסות אפשרית כלשהי לזריחתו של סותיס, אם גם לא בראשון לחודש תוט, אך התוצאות היו זעומות ביותר:
על פפירוס שנמצא באזור מקדש אללאהון שבפאיום נמצא כתוב שסותיס זרח בראשון לחודש פארמוטי בשנתו השביעית של מלך ששמו לא נזכר, כנראה מן הממלכה התיכונה. לאחר שיקולים שונים צימצם בורשארד את האפשרויות לסנוסרת השלישי ואמנמחאת השלישי מן השושלת השתים-עשרה. לאחר שיקול נוסף הגיע למסקנה כי בין השניים יש להעדיף את סנוסרת. מכיוון שחודש פארמוטי מוגדר כחודש הרביעי בעונה השניה – עונת החורף – הרי תזוזתו לעונת הקיץ, הזמן שבו זורח "כוכב הכלב" זריחה שמשית, מצביעה על כך ששנתו השביעית של סנוסרת אירעה למעלה מ 900 שנה לאחר תחילת מחזור סותי, או 555 שנה לפני סופו של המחזור הסותי בשנת 1321; זאת, כי יש להחשיב ארבע שנים לכל יום נסיגה של הראשון לחודש תוט מליל זריחתו השמשית של כוכב הכלב אברק. לפיכך חישבו ששנתו השביעית של סנוסרת היתה שנת 1876לפסה"נ.
לאחר שנקבע זמנו של מלך אחד בשושלת השתים-עשרה, ניתן היה לחשב את זמנם של מלכים אחרים מאותה שושלת, לפחות בקירוב, וכך חישבו שהשושלת השתים-עשרה נסתיימה בסביבות 1788 לפסה"נ.
על אבן שנמצאה באִי יֵב (אלפנטין), מוזכרת זריחתו של סותיס בימי תחותמס השלישי מהשושלת השמונה-עשרה, ומפרשים זאת כזריחה שמשית.[22] בכתובת נזכרים היום והחודש, אך לא שנת מלכותו של תחותמס; דבר זה אינו מאפשר חישוב מדויק, וזאת נוסף על הספק אם אכן הכוונה לזריחה שמשית.
הפפירוס המכונה "פפירוס אֶבֶּרס" ידוע בשל הלוח בן שנים-עשר חודשים של שלושים יום כל אחד ללא חמשת הימים הנוספים, כלומר של שנה בת 360 יום. נתונים מסוימים בפפירוס, לאחר הרבה תיקונים, שינויים, שחזור וניחושים, מקשרים את חגיגת "פתיחת השנה" לתאריך מסוים בימי אמנחותפ הראשון מהשושלת השמונה-עשרה. אך לבד מן התיקונים הרבים שנעשו בטקסט, עצם העובדה שלוח אברס אינו בן 365 יום, אלא בן 360 יום בלבד, מסכלת כל חישוב בו אי דיוק של רבע יום לשנה מהווה את הבסיס המתמטי לשימוש בזריחה השמשית של סותיס לצרכי כרונולוגיה.
לכן נותרו רק פפירוס אללאהון, מימי הממלכה התיכונה, וההתייחסות ל"תקופת מנופרס" בכתב-היד של תיאון, לצורך השתתת הכרונולוגיה על אסטרונומיה – כלומר על זריחתו השמשית של אברק ועל המחזור של 1460 שנה.
על מנת לבנות לוח כרונולוגי חייבים היו, ראשית כל, לזהות את מנופרס. בדרך כלל מזהים את מנופרס של תיאון עם רעמסס הראשון, מייסד השושלת התשע-עשרה.[23] לכן נקבעה שנת 1321 כשנת הכתרתו של רעמסס הראשון.
גם את זמן השושלת השמונה-עשרה חישבו בעזרת אסטרונומיה.
"ניתן לתארך חגיגות מסוימות של מולד הלבנה שנחוגו בימים מסוימים של החודש בשנים מסוימות מימי מלכותם של תחותמס השלישי ואמנחותפ הראשון [מן השושלת השמונה-עשרה], על ידי חישובים לאחור מתקופת מנופרס, לתאריכים 1474 ו 1550".[24]
הדבר לגמרי לא פשוט: חייבים היו לצרף חישובים של מצבי הלבנה עם חישובי זריחותיו השמשיות של אברק. חג מולד לבנה מסוים מימי אמנחותפ הראשון נקבע כך לשנת 1550, וחג אחר מימי תחותמס השלישי לשנת 1474 לפסה"נ. אמנחותפ הראשון היה יורשו של יעחמס, מייסד השושלת השמונה-עשרה, ומכאן נקבע התאריך לתחילת השושלת, שפתחה את הממלכה החדשה, לשנת 1580 לפסה"נ.
הצעד האחרון, קביעת תאריכי המאורעות המוזכרים בכתובות, היה פשוט לכאורה לאחר שתאריכי חגים אלה נקבעו. וכך קוראים אנו שתחותמס השלישי יצא את מצרים למסעו הראשון נגד "רת'נו" (כנען, ארץ-ישראל) ב-19 באפריל 1483 לפסה"נ.[25]
תקופה בת מאתיים או בת אלף שש מאות וששים שנה?
הבעיה הראשונה שנבעה מן החישובים האסטרונומיים היתה מספר השנים שנותרו עבור התקופה שבין השושלת השתים-עשרה לשושלת השמונה-עשרה. מסיבות היסטוריות נראה הזמן (מ 1788 ועד 1580 לפסה"נ) קצר מלהכיל את השושלת השלוש-עשרה ואת כל שושלות החיקסוס. לאחדים ממלכי השושלת השלוש- עשרה, כמו גם לאחדים ממלכי שושלות החיקסוס, היו תקופות מלכות ארוכות. "יודו כל העוסקים בחומר ההיסטורי של אותה עת כי הקצאת מאתיים שנה בלבד לתקופה שבין השושלת השתים-עשרה לשושלת השמונה-עשרה מהווה בעיה" [26]. כיצד יכולות היו מאתיים שנים אלה להכיל את רצף המלכויות, ובמיוחד את ההיקף הגדול בהתפתחות התרבותית?
הוצעו שתי דרכים לפתרון הבעיה (שתיהן נסקרו בקצרה ב"תקופות בתוהו"). הדרך האחת היתה לנסות ולשכנע שאם יוקצו לשושלת השלוש-עשרה מאה שנה, יספיקו מאה השנים הנותרות לתקופת החיקסוס, אם כי יוספוס, שהסתמך על מנתו, כתב שהחיקסוס שלטו 511 שנה. בדרך זו בחר אדוארד מאיאר, שמצא כי די במאה שנה לתקופת החיקסוס. על אף הטענות שהובאו נגד דעה זו גברה סברת "מאה שנים לחיקסוס".
הדרך השניה להתאמת ההיסטוריה לכרונולוגיה המבוססת על המחזור הסותי, היתה קיצונית אף יותר. על מנת ליישב את ההתייחסות לסותיס בפפירוס אללאהון, מן הממלכה התיכונה, עם התאריך שנקבע עבור תחילת הממלכה החדשה (1580), הוצע לכלול ביניהם עוד מחזור סותי שלם בן 1460 שנה. וכך, במקום 200 שנה, יש להקציב לאותה תקופה 1660 שנה; בהתאם לכך יש להסיט אחורה את ההיסטוריה של הממלכה התיכונה ואת זו של הממלכה העתיקה בשנות מחזור סותי שלם ולהאריך את קורות מצרים באותו מספר שנים. פלינדרס פֶּטְרי הציע סברה זו ואף יצא להגן עליה, אך תומכיה נשארו במיעוט קטן.
מבחינת הראיות ההיסטוריות דומה שלא די במאתיים שנה כדי להכיל את שנות מלכותם של מלכי השושלות השלוש-עשרה והארבע-עשרה עד לשבע-עשרה (חיקסוס), ועל מנת לאפשר את התמורות שחלו בתרבות מצרים. מאידך גיסא, ברור כי 1660 שנה עבור תקופה זו הינו פרק זמן מופרז ביותר.
הפער העצום בין אסכולות ההיסטוריונים, עד כדי 200 או 1660 שנה עבור אותה תקופה, זו שקדמה לממלכה החדשה, מדהים ביותר, ביחוד בהתחשב בעובדה שהכרונולוגיה המצרית משמשת בסיס עבור הכרונולוגיה של כל המזרח הקדום.
"אילו לא היה התאריך הסותי ידוע, לא היתה העדות ההיסטורית נדרשת ליותר מ400-, ולכל היותר 500, שנה בין שתי השושלות".[27] וזהו אכן פרק הזמן המוקצב לתקופה זו ב"תקופות בתוהו “כרך א', (סעיף "משך תקופת החיקסוס")
לא הוצע להעביר את תחילתה של הממלכה החדשה לתאריך מאוחר יותר; הכל הסכימו שממלכה זו מתוארכת בוודאות גמורה. אם גם ניתן להתווכח על תאריכי הממלכה התיכונה או העתיקה, הרי שהתאריכים ההיסטוריים מתחילת הממלכה החדשה ואילך נחשבים קבועים כמעט כמו סדר הכוכבים בשמים. לכן, הכרונולוגיה המקובלת של תולדות האנושות מתחילה משנת 1580 לפסה"נ, זמן גירוש החיקסוס ותחילת השושלת השמונה-עשרה (ראשית הממלכה החדשה). "זהו התאריך המוקדם ביותר", כך נאמר, "בו אנו בטוחים לחלוטין בתחום של שנים בודדות לכאן או לכאן".[28]
ההיסטוריוגרפיה מחלקת אפוא את עברה של האנושות לשני חלקים גדולים: התקופה שלפני הממלכה החדשה במצרים, בה אין איסור להציע הצעות כרונולוגיות, והתקופה שמתחילת הממלכה החדשה ואילך, בה אין יכולים ההיסטוריונים להציע שינויים שיעלו על שנים בודדות עבור מאורע זה או אחר. קורות כל העמים מעוגנים באופן הדוק זה בזה משנת 1580 ואילך.
שילוב קביעותיהם של קנסורינוס ותיאון
השיטה הכרונולוגית המקובלת תלויה כולה באמינות קביעותיהם של קנסורינוס ותיאון ובאמינות הפירוש שניתן לדבריהם. קנסורינוס סיפר מתי תם מחזור סותי, ובחיסור פשוט של 1460 שנים יוליאניות יכולים אנו לקבוע מתי החל. תיאון, או מפרשו, הביא את שמו של "מנופרס", ומניחים כי זהו שם של מלך שחי בתחילת מחזור זה. לאחר שלמדו מתיאון את שם המלך שפתח את התקופה והציבו אותו בתאריך שחישבו מנתוני קנסורינוס כראשיתו של מחזור סותי, נמצאה להיסטוריונים נקודת אחיזה עליה בונים הם את הכרונולוגיה המצרית ואת קורות העולם העתיק כולו.
קנסורינוס ותיאון, כמו סופרים רבים אחרים בני המאה השלישית והרביעית לספירה הנוכחית, היו מאחרוני תקופה מפוארת במדע ובספרות. הם היו אספנים ופרשנים שגישתם למקורות חכמת הקדמונים היתה מוגבלת.
בדרך כלל נחשב קנסורינוס לסופר שלא עירבב דמיון משלו עם ידע שרכש. אולם מקורות המידע שלו היו לעתים קרובות כתביהם של קודמיו, שלא כולם היו מודעים לחשיבות ההבחנה בין עובדות להשערות.
תיאון מאלכסנדריה היה אספן חרוץ של הערות ופירושים, אך לדעת מספר מלומדים מודרניים אין עבודתו משקפת הוגה דעות מעמיק או סופר דייקן. כמו כן פה ושם הוסיפו מעתיקים משלהם לכתביו; השפה "הברברית" שבה נכתבה ההערה בדבר הלוח המצרי, המיוחסת לו, עוררה חשד שזוהי תוספת.[29]
סיכון רב טמון בהשענת תולדות העת העתיקה על כרונולוגיה המושתתת על שילוב קביעות של שני סופרים בני המאות השלישית והרביעית לספירה הנוכחית, גם אם קביעותיהם תואמות זו את זו. יודעים אנו מה רבים הם הפלגות הדמיון ודברי ההבל שנצטברו בכתבי סופרים לטיניים שכתבו על מצרים.[30]
קנסורינוס ותיאון נמנים עם הסופרים המאוחרים של ימי קדם שראו בחישוב לאחור של מחזור בן 1460 שנה אל תוך העבר המצרי, דבר המתקבל על הדעת. אולם אין מחזור מעין זה מוזכר, ולו פעם אחת, על-ידי המצרים עצמם.
תיאוריות המחזור הסותי של סופרים מאוחרים, כגון קנסורינוס ותיאון, אפילו בהנחה שיודעים אנו כיצד לפרשם, בשום אופן אינן יכולות להוות בסיס היכול לשאת את קורות העולם העתיק כולו. ואכן, אלא אם כן נוכל לזהות את מנופרס המוזכר אצל תיאון לא יהיה לקביעתו של קנסורינוס ערך עבור הכרונולוגיה של הממלכה החדשה.
מי היה מנופרס?
מי היה אותו מנופרס, ששמו, לפי תיאון, ניתן לעידן המצרי? תיאון לא כתב שמנופרס היה מלך. יתכן שהיה חכם או צופה בכוכבים שחישב את מועדי התקופה, או אולי נקראת התקופה על שמו מסיבה אחרת כלשהי. אין להתעלם מאפשרויות אלה גם אם נותנים אמון בדיוק קביעתו של תיאון; אולם, אם אין לנו אמון בכך אזי ניתן לפקפק בעצם קיומו של מנופרס. על כל פנים, בכל מכלול המקורות המצריים אין מוצאים התייחסות כלשהי לתקופה או לעידן של מנופרס.
במאה הקודמת הציע אחד ההיסטוריונים ש"מנופרס" אינו אלא מנ-נפר שהוא שמה המצרי של העיר מוף (ממפיס).[31] סברה זו נדחתה בזמנה [32]ובכל זאת יש בה מן ההגיון, מאחר והתצפיות בכוכב אברק שערכו אנשי הדת במוף נחשבו תקֵפות עבור כל מצרים, על כל פנים כך היה בתקופה ההלניסטית. זריחתו השמשית של אברק בנוא-אמון (גם בלוקסור ובכרנך) מקדימה ביותר מארבע יממות את זריחתו השמשית במוף (ליד קהיר), כי כל מעלָה בקווי הרוחב צפונה פירושה איחור בהופעת הכוכב הדרומי בערך ביממה. בין שפך הנילוס באלכסנדריה לבין אסואן מפרידות כשבע מעלות רוחב. כאשר הופיע אברק בזריחה שמשית בראשון לחודש תוט בעיר מוף, לא ניתן היה עדיין לראותו בערי הדלתא כגון סָי (סאיס) או צוען (טאניס). מאידך, בנוא-אמון כבר נצפה זה הלילה החמישי, ובאסואן – זה הלילה השביעי. ובכן, איזה מבין ימים אלה נחשב ליום זריחתו השמשית של אברק לצורך חישובי הלוח?
אולימפיאדורוס, מלומד יווני שחי במצרים במאה החמישית לספירה הנוכחית, פתר קושיה זו,[33] שאדוארד מאיאר, מייסד "אסכולת ברלין" באגיפטולוגיה, לא הצליח לפותרה.4 אולימפיאדורוס הסביר כי תאריך זריחת הכוכב בעיר מוף היה מקובל גם באלכסנדריה. אדוארד מאיאר, שלא היה מודע לדבריו של אולימפיאדורוס, תהה מה יכול היה בכלל להיות הבסיס לתאריכים סותיים, אם הכוכב זורח את זריחתו השמשית בתאריכים שונים בקווי הרוחב השונים. לכן הוא סבר שהתאריכים הסותיים לא התבססו על תצפיות בכוכב, אלא נקבעו בלוח על סמך חישובים שנעשו מראש. גם בורשארד, אף הוא מגדולי החוקרים של הכרונולוגיה האסטרונומית של מצרים, לא היה מודע להסברו של אולימפיאדורוס; הוא הניח שתאריך הזריחה השמשית באון (הליופוליס) היה תקף עבור כל מצרים [34].דברי אולימפיאדורוס נותנים יסוד לסברה שמנופרס פירושו מנ-נפר כלומר מוף.
אך אם מנופרס הוא שם של עיר ולא של אדם, אזי לא נותרה נקודת אחיזה שעליה ניתן לבסס מערכת כרונולוגית. כפי שכבר הודגש לעיל, בכל התקופות שבהן אנו דנים במחקר הנוכחי, לא ידועה כל התייחסות מצרית למניין השנים על בסיס שנות המחזור הסותי – לא בתקופת החיקסוס, לא בתקופת הממלכה החדשה, ולא בימי הממלכה המאוחרת, ועד לימי אלכסנדר מוקדון.
גם אם היה מנופרס מלך שחי בתחילת עידן, והעידן אכן היה תקופה סותית, אזי קיים עדיין הקושי שבזיהוי מנופרס. ברשימות המלכים של מנתו, כפי שנשתמרו אצל אבזביוס ואפריקנוס, ישנם כמה וכמה מלכים שלשמותיהם צליל דומה, אך אף לא אחד מהם בעל השם מנופרס. המלך מר-נ-רע מהשושלת השישית, מנו-פי-רע משושלת החיקסוס,[35] אמנופתח מהשושלת השמונה-עשרה, ומרנפתח מהשושלת התשע-עשרה. כל אלה מתוך רשימות מנתו כפי שנשתמרו אצל אפריקנוס ואבזביוס; ונוספים עליהם אמנופס ומֶרֶס מהשושלת השמונה-עשרה מרשימות מנתו כפי שנשתמרו אצל יוספוס. את כל אלה ניתן לראות כמועמדים אפשריים, אם כי לא כולם דמויות היסטוריות, או מכל מקום לא כולם ידועים מתוך הכתובות. דומה היה שהמועמד המתאים ביותר הוא מרנפתח, יורשו של רעמסס השני, ואכן היה זה מרנפתח שהוצע לעתים קרובות כמנופרס של תיאון. אך על סמך שיקולים שאינם אלא petitio principi קבעו מטעם אסכולת האגיפטולוגים של ברלין שלא יתכן לתארך את מרנפתח לשנת 1321 לפסה"נ, שנת ראשית המחזור הסותי, "כי התאריך המוקדם ביותר בו יכול היה רעמסס השני [אביו של מרנפתח] לעלות לכס המלוכה הוא בסביבות 1300." [36] לכן זוהה סתי, אביו של רעמסס השני (כלומר סבו של מרנפתח), על-ידי בורשרד ותלמידיו, עם מנופרס של תיאון.[37]
שיטה זו, לקביעת לוח כרונולוגי, חסרת כל הגיון. את הכרונולוגיה של מצרים המושתת על חישובי המחזור הסותי חייבים לבנות מתוך קביעת זמנו של המלך מנופרס. אך אם כבר ידוע ש"התאריך המוקדם ביותר בו יכול היה רעמסס השני לעלות לכס המלוכה הוא בסביבות 1300", וכי לכן לא יכול היה יורשו לחיות בראשית התקופה שהחלה ב 1321, לשם מה יש צורך בשיטה העקיפה של חישובי הפיגור המצטבר של זריחת אברק בלוח החסר רבע יום כל שנה, ושל זיהוי מנופרס? מן הסתם נקבעה כבר הכרונולוגיה ללא הזדקקות ל"מנופרס" ולמחזור הסותי.
מכיוון שהכתרתו של רעמסס השני מיוחסת לשנת 1300לפסה"נ חייבת היתה שנת 1321 להיות או בימי אביו סתוס (סתי), המכונה גם מנמאתרע, או בימי סבו, רעמסס הראשון- מנפח'תרע. ברור שהברירה ביניהם לא יכולה אלא להיות שרירותית.[38] ובכל זאת נוהגים לזהות את רעמסס הראשון- מנפח'תרע כמלך מנופרס, אולי מהסיבה היחידה ששנת מלכותו הבודדת נחשבת לפותחת את השושלת התשע-עשרה.[39] ראוי לציין כי ברשימות מנתו של מלכי השושלת התשע-עשרה, לפי גרסותיהם של אפריקנוס ואבזביוס גם יחד, אין זכר לרעמסס הראשון- מנפח'תרע; השושלת פותחת בסתוס (סתי). אם תיאון הסתמך על גרסה כלשהי של מנתו, ולא על כתובות מצריות – ונדמה כי אכן כך עשה – אזי הזיהוי של מנופרס עם רעמסס- מנפח'תרע, שאינו מופיע כלל ברשימות, עושה את הזיהוי דחוק אף יותר.
לאחר שרעמסס הראשון זוהה בדרך זו עם מנופרס, חושבו שנות מלכותם של פרעוני השושלת התשע-עשרה, משנת 1321 לפסה"נ ואילך. כמו כן, חישבו את תאריכי חגיגות מולד הלבנה מימי השושלת השמונה-עשרה, ומצאו את תאריכי שנות מלכותם של פרעוני שושלת זו. לאחר שהשושלות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, השושלות הגדולות של הממלכה החדשה, שובצו כך למאות שלהן, תוארכו בהתאם תולדותיהם של עמים אחרים.
מבנה ההיסטוריה הושתת על ההנחות הבאות:
(1) שהיתה תקופת מנופרס;
(2) שתקופת מנופרס חפפה מחזור סותי;
(3) שהמחזור הסותי החל בשנת 1321;
(4) שמנופרס היה פרעה שחי בתחילת התקופה. בנוסף לכל ההנחות וההשערות הללו נטען
(5) שמנופרס היה רעמסס הראשון מפני שראשית מלכותו של רעמסס השני תוארכה מלכתחילה, וללא סיבה מספקת, לשנת 1300 לפסה"נ.
הכרונולוגיה של תולדות האנושות הבנויה על השערות אלה איננה אפוא כה יציבה ואמינה כפי שמקובל לחשוב; היא דומה יותר לאוסף נתונים שאין כל קשר ביניהם ושכל אחד מהם רופף בפני עצמו.
ספקות נוספים בכרונולוגיה האסטרונומית
חוזקה של שרשרת טיעונים אינה עולה על חוזק חולייתה החלשה ביותר. בשרשרת הטיעונים שבה תלויה השיטה הכרונולוגית של מצרים חסרות לגמרי חוליות אחדות. למותר להביא ראיות נוספות לכך שכרונולוגיה המבוססת על חישובים של תקופת מנופרס והמחזור הסותי מוטעית. יכולנו אפוא לסיים את הדיון כאן. החובה להראות מדוע "היסודות האסטרונומיים" של ההיסטוריוגרפיה הינם שרירותיים ומוטעים כבר מולאה, ואין צורך לחשוף בהם טעויות נוספות.
ואם בכל זאת נמשיך לדון בנושא, יהיה זה אך במטרה לתרום להבנת הלוח המצרי. יחד עם זאת, במהלך הדיון ימשיך להיחשף היסוד הרעוע מעיקרו שעליו מושתתים החישובים האסטרונומיים- כרונולוגיים. היסודות האסטרונומיים (ולא רק ההיסטוריים) של חישובי המחזור הסותי רעועים אף הם.
קודם כל יש לדון במספר עובדות תמוהות. נָתַנּו אמון בקביעתו של קנסורינוס שזריחתו השמשית של סותיס (אברק) התרחשה בראשון בחודש תוט בשנת 139 לספירה הנוכחית ("בשנה של הקונסולאט השני של קיסר אנטוניוס פיוס וברוטיוס פרזנס"). תמיכה מסוימת לתאריך זה נמצאה בתאריך הלוח המציין את זריחת הכוכב סותיס בשנת צו קאנופוס.
אולם אם "שנה גדולה" אחת (בת 1460 שנה) תמה, ואחרת החלה, בשנת 139, חייב היה מאורע נדיר זה להתרחש בימיו של גדול האסטרונומים של ימי קדם – קלאודיוס תלמי – ולמעשה בעיצומן של שנותיו הפוריות ביותר (125 עד 151). קלאודיוס תלמי חי באלכסנדריה שבמצרים, ובכל כתביו אין מאורע כזה נזכר ולו פעם אחת. כמו כן אין מוצאים אצלו מוּדעות כלשהי לחישובי המחזור הסותי, אם כי עסק בפירוט רב בעניני לוח ואסטרונומיה, הן של ימיו והן של מאות שקדמו לו, עד כדי בדיקת הרשומות הבבליות של ליקויי חמה ולבנה משמונה מאות שנה לפניו. בהיותו תושב אלכסנדריה שעסק בעניני לוח ואסטרונומיה, כיצד יכול היה שלא לדעת, או שלא להזכיר כלל, מאורע כה נדיר ומיוחד כראשית "השנה הגדולה", אם אכן התרחש זה בימיו?
גם עצם הזיהוי של סותיס ("ספדט" במצרית) עם אברק, הוטל בספק. במחקר מקיף, ניסה מקנוטון להוכיח ש"ספדט" לא היה הכוכב אברק, אלא הכוכב סְפּיקה מקבוצת הכוכבים הדרומית וירגו.[40] אולם לאור קביעתו המפורשת של קנסורינוס, קלושים הסיכויים שזיהוי חדש לכוכב סותיס יתקבל על-ידי עולם המלומדים. יש איפוא קורטוב של שובבות בהצגת השאלה הבאה: היתכן שסותיס הוא הכוכב קאנופוס? אברק הוא הזוהר ביותר מבין כוכבי השבת, קאנופוס שני לו בעצמתו והוא הזוהר מכל הכוכבים למעט אברק.[41] קאנופוס נמצא דרומית לאברק, כלומר קרוב יותר לקוטב של שמי הדרום, וכמעט על הקו הישר שבין אברק לבין הקוטב. בחצי הצפוני של כדור הארץ אינו נראה אף פעם צפונית לקו הרוחב של נורפולק וירג'יניה, למשל. אין גם לראותומפלרמו שבסיציליה, אם כי ניתן כנראה לראותו מספר לילות בשנה מראש הר הגעש אתנה. הופעתו לזמן מוגבל כל שנה בשמי מצרים מרשימה מאד. נדמה כי זיהוי כזה של סותיס עם קאנופוס נתמך גם על ידי העובדה שהצו, הקובע ש"השנה החדשה" (ראשון לחודש תוט), תחל כל שנה בזריחתו השמשית של סותיס ("ספדט"), יצא מהקונקלאבה בעיר קאנופוס.
העליתי רעיון זה ויהיה ערכו אשר יהיה. אולם אני אתייצב מאחורי פירוש חדש לצו קאנופוס: כפי שיתברר לנו מיד, עוסק הצו לא רק בכוכב "ספדט", כמשוער אברק, אלא גם בכוכב "איזיס", ואך בטעות הניחו המלומדים ששני השמות מתייחסים לאותו כוכב.
שלושת הטקסטים של צו קאנופוס, היווני, הדמוטי, וההירוגליפי, שונים זה מזה במידה ניכרת. יש טוענים שהטקסט היווני הוא המקורי, ואחרים – שהטקסט הדמוטי הוא המקורי. מתוך חוסר ההתאמה שבין הגרסאות מסתבר כי הסופרים שתירגמו את הטקסט מן המקור, בין שהיה זה היווני או הדמוטי, לא הבינו כראוי את משמעותו במה שנוגע לעניינים אסטרונומיים; מכל מקום, ברור שהירשו לעצמם חופש רב בתרגום.
דבר נוסף שראוי להדגיש זוהי העובדה שאם כי הצו עוסק בתיקון הלוח על ידי הוספת יום אחד פעם בארבע שנים, לא נמצאת בו, אף לא באחת משלושת הגרסאות, התייחסות ל-1460 (או 1461) שנה, או למחזור סותי כלשהו. למעשה מזכיר הצו תקופה בה היתה השנה בת 360 יום בלבד, ומספר על התיקון שנעשה בלוח כאשר נתוספו חמישה ימים לשנה. כפי שכבר היערתי לעיל, עובדה זו כשלעצמה משמיטה את הקרקע מתחת לחישובי ראשית המחזור הסותי, חישובים המבוססים על קנסורינוס, אך לא על צו קאנופוס שהקדים את הסופר הלטיני בקרוב לחמש מאות שנה.
פרק שלישי
נוגה
כיצד יש להבין את צו קאנופוס
אם אורך השנה המדויק היה ידוע במצרים כבר באלף השני והשלישי לפסה"נ, כי אזי היתה ההזנחה מדעת של רבע יום כל שנה, כלומר תזוזה של עשרים וחמישה יום כל מאה שנה, התעלמות מכוונת מדרגת הדיוק שהושגה על-ידי אנשי הדת המצריים. מדוע שימרו המצרים טעות כזו במשך מאות ואלפי שנים אם הכירו בכך?
המלומד שהציג שאלה זו (מ. קנאפ)[42] הניח שהמחזור הסותי התייחס לא לאברק אלא לנוגה. אברק הוא כוכב השבת הזוהר ביותר, נוגה הוא כוכב-לכת זוהר אף יותר. גם את נוגה, כמו את אברק, אין רואים במשך חלק מימי השנה, אך העלמותו המחזורית של נוגה אינה תוצאה של הנטיה העונתית של חצי כדור הארץ הצפוני אל מחוץ לתחום הראיה של כוכבי הדרום, כמו במקרה של אברק או של קאנופוס. הדבר קורה מפני שנוגה, המקיף את השמש במישור הנטוי אך בזוית קטנה למישור מסלול כדור הארץ, נעלם מאחורי השמש למשך חודשיים ושישה ימים לערך, תופעה המהווה מעין ליקוי נוגה על ידי השמש.
כאשר נמצא נוגה מזרחה לשמש הוא כוכב הערב; מערבה לשמש הוא כוכב השחר. נוגה מקיף את השמש במשך 224.7 יממות ארץ. אולם, כאשר צופים בו מכדור הארץ, החג באותו כיוון אך על מסלול גדול יותר ובתנועה איטית יותר, חוזר נוגה לחצות את הקו הדמיוני שבין השמש לכדור הארץ אחת ל584- יום בקירוב. מחזור זה נקרא השנה הסינודית של נוגה.[43]
חמש שנים סינודיות של נוגה שוות לשמונה שנות ארץ בקירוב; ההפרש ביניהם הוא כיממה כל ארבע שנים: חמש שנים סינודיות של נוגה שוות ל-2919.6 יום ; שמונה שנים בנות 365 יום שוות ל2920- יום, ושמונה שנים בנות ¼365 יום שוות ל 2922 יום.
מתוך ספרו של קלאודיוס תלמי, "האלמגסט", מסתבר שחישובים אלה היו ידועים כבר בזמנו, מאה שנה לפני קנסורינוס ומאתיים שנה לפני תיאון. שם כתב כי "שמונה שנים מצריות שוות, ללא טעות ניכרת, לחמש הקפות של נוגה".[44] לדעתו של קנאפ התעלמו המצרים מן ההפרש הקטן שבין חמש שנים סינודיות של נוגה לשמונה שנות ארץ של 365 יום לשם פשטות.
בספרו של ג'מינוס (Isagoge) נאמר במפורש שהחג של איזיס נע סביב כל עונות השנה במרוצת 1460 שנה.[45]
יכולים אנו להרחיב סברה זו ולהוכיח שכוכב הלכת נוגה שיחק את התפקיד המכריע בלוח המצרי בתקופה שלאחר המאה השביעית לפסה"נ.
מקורו של ג'מינוס היה ארטוסתנס, שחי במאה השלישית לפסה"נ, והיה ספרן בספרית אלכסנדריה בשירותו של המלך תלמי השלישי. בצו קאנופוס, שנערך בימי אותו מלך, נאמר שחגיגת הכוכב איזיס וכן חגים אחרים סבים סביב העונות, ובכדי שהלוח יתאים לסדרי הטבע על השנה לעקוב אחר הכוכב סותיס. ההפרש בין הלוח של איזיס לזה של סותיס מתבטל אם מוסיפים יום אחד לכל ארבע שנים של איזיס, כך שהלוח והחגים מותאמים לפי שנת כוכבי השבת.
הבלבול שהיה מנת חלקם של חוקרי צו קאנופוס והמחזור הסותי נבע מן ההנחה ש"הכוכב של איזיס" ו"הכוכב סותיס" הם אותו כוכב – שניהם אברק. ברם, "הכוכב של איזיס" הוא נוגה – פליניוס כתב במפורש שאיזיס הוא כוכב הלכת נוגה.[46] אין סיבה שצו קאנופוס לא יכול היה להתייחס לשני כוכבים שונים. בגרסה היוונית של הצו נאמר ש"חגיגת עם ותהלוכה תיערך כל שנה… ביום בו זורח הכוכב של איזיס, יום הנחשב לפי הספרים הקדושים ל'שנה החדשה'… אך אם, יקרה במרוצת ארבע שנים, שזריחת הכוכב תעבור ליום אחר, אין לשנות את החגיגה והתהלוכה", ויש לערוך אותם באותו יום שבו נחוגו בשנת הינתן הצו. על הלוח להתאים "למבנה הנוכחי של העולם" כדי "שלא יקרה שחגים שיש לחוג בחורף יחולו בקיץ, [בגלל] הכוכב…המשנה יום אחד במשך ארבע שנים, ושלא יקרה שחגים הנחוגים עתה בקיץ יחולו בעתיד בחורף, כפי שאכן כבר קרה בעבר".[47] לכן נקבע בצו שיש להוסיף יום אחד כל ארבע שנים, נוסף על חמשת הימים שכבר הוסיפו בזמן קדום יותר לשלוש מאות וששים הימים המקוריים.
לפי הפירוש המקובל של הצו נחשבים גם הכוכב של "איזיס" וגם הכוכב של סותיס" כשמות של אברק; האפשרות שסותיס ואיזיס, המוזכרים בצו, הם שני כוכבים שונים אף לא הועלתה. ברם, באדג' עצמו, כאשר תירגם את הטקסט היווני, הבין שההתייחסות חייבת להיות לשני גרמי שמים שונים, ולכן הניח שהשמש היה אחד מהם.
והרי מתוך עיון קל ניתן להיווכח שתאריך הזריחה השמשית של כוכב השבת אברק ינוע אט אט סביב דפי הלוח של 365 יום בהתקדמו על פני הלוח יום אחד בכל ארבע שנים, אך לא ינוע סביב העונות, כי זריחתו השמשית של אברק מתרחשת תמיד באותו מועד בקיץ. הזריחה השמשית של כוכב הלכת נוגה, לעומת זאת, נעה סביב העונות, סביב השנה הטבעית של אביב, קיץ, סתיו וחורף, וסביב לוח של ¼365 יום, כשהיא מפגרת בכמעט יומיים כל שמונה שנים, כלומר ביום אחד כל ארבע שנים. לכן, ההסבר של פליניוס ש"הכוכב של איזיס" הוא כינוי לכוכב הלכת נוגה, והקביעה שזריחתו השמשית נעה סביב העונות, אינם מותירים מקום לספק שהגרסה היוונית של הצו מדברת בכוכב הלכת נוגה ובמיקומו ביחס לכוכב השבת סותיס.[48]
מטרת הצו היתה לשחרר את הלוח מתצפיות מועד זריחתו של נוגה על ידי הנהגת תוספת יום עיבור אחת לארבע שנים. "השנה החדשה" (שהחלה בראשון לחודש תוט) היתה קשורה בנוגה, אולם "פתיחת השנה" בסותיס, ושני מונחים שונים שימשו מועדים אלה: "טפי-רנפט" ו-"ופ-רנפט".
חגיגת "פתיחת השנה" נשארה בקיץ אך נעה על פני הלוח (של 365 יום); אולם חגיגת "השנה החדשה" נעה סביב העונות (אך נשארה תמיד בראשון לחודש תוט בלוח). כוונת מועצת קאנופוס היתה לאחד את חגיגת "השנה החדשה" עם חגיגת "פתיחת השנה". וכי הגיוני היה לחוג את זריחתו השמשית של אברק בימים שלא היו כלל ימי זריחתו השמשית, ורק פעם אחת במרוצת 1461 שנה ביום הנכון? וכי היינו אנו קוראים ליום באוגוסט או בדצמבר שוויום האביב?
התיקון של תלמי אורגטס ושל צו קאנופוס לא היכה שורש. את הסיבה לכך ניתן למצוא בהערה של הפרשן ג'רמניקוס לתרגומו את ארטוס.[49] לפיו נהג מלך מצרים (בימי פרעוני בית תלמי) להישבע במקדש איזיס שישמור על השנה בת 365 יום ולא ינהיג חודשי או ימי עיבור, דבר שהיה מפסיק את נדידת החגים על פני העונות. הערה זו מובנת יותר אם שבועת המלכים במקדש איזיס נועדה לאפשר ללוח ללכת בעקבות החג של כוכב הלכת שלכבודו הוקם המקדש. וכי למה ייפגע כבודו של סותיס מתיקון שהיה מתזמן את חגיגות זריחתו עם זריחתו בפועל?
כפי שכבר הוזכר, את התיקון שהתכוון להנהיג תלמי אורגטס הנהיג יוליוס קיסר מאתיים שנה מאוחר יותר, כאשר קבע לוח ובו יום עיבור אחת לארבע שנים. לוח זה כפה אוגוסטוס קיסר על אלכסנדרריה, וקרוב לוודאי שזה היה מקור ההשראה לדברי קנסורינוס שכתב, למעלה ממאתיים שנה לאחר אוגוסטוס, כי טעות של רבע יום בכל שנה מצטברת לשנה שלמה במרוצת 1461 שנה (של 365 יום), והוסיף כי בזמנו היה נהוג במצריםעידן באורך זה הקשור באברק. המצרים מחוץ לאלכסנדריה המשיכו לחוג את "השנה החדשה" ביום זריחתו השמשית של נוגה, לשמור על שנה של 365 יום, ולהניח לחגים לנוע אט אט סביב העונות.
היה זה קלאודיוס תלמי שכתב את הפיסקה (שצוטטה לעיל), הנוסכת אור על הנושא, כי שמונה שנים מצריות שוות "ללא טעות ניכרת" לחמש הקפות (שנים סינודיות) של נוגה. \אולם מאחר שיש הפרש של 0.4 יום בין שתי תקופות אלו, ניתן לשאול כיצד זה שלאורך זמן לא הוכר בהפרש כאשר שנת נוגה וזו של 365 יום נפרדו ביום שלם, ולאחר עוד מספר שנים ביום נוסף? יתכן מאד שבזמנים קודמים היה הפרש זה קטן מ-0.1 של יום אם נוגה היה עדיין בתהליך של הקטנת האליפטיות של מסלולו למסלול כמעט עגול.[50]) עובדה היא שאותה משוואה שבין התקופה הסינודית של נוגה לבין שמונה פעמים 365 יום, לא היתה נחלת מחשבי הזמנים המצריים בלבד.
החגים והמחזור הסינודי של נוגה
הבבלים ערכו במשך מאות בשנים תצפיות לקביעת יום הזריחה השמשית של נוגה.[51] בעברו השני של כדור-הארץ עשו כך גם שבטי המאיה[52] והאינקאס. [53]את התצפיות רשמו ושמרו בשני עברי האוקינוס, וחלק מהן עדיין קיימות. ידוע היטב שגם אצל שבטי המאיה היה נהוג לוח לפי נוגה. לכן תמוה הדבר שהאגיפטולוגים לא שמו לב לעובדה כי "המאיה חישבו את שנות נוגה בקבוצות של חמש, שהם 2920 יום השווים ל8- שנים של 365 יום".[54]
למעלה מאלף שנה לפני שקולומבוס גילה את אמריקה ידעו כבר המאיה את אורכה המדויק של שנת שמש.[55] אף על פי כן, לא זנחו את לוח נוגה והמשיכו לנהוג לפיו גם לאחר שקולומבוס גילה את אמריקה. עובדה זו מקבילה לשיטת הלוח הכפול שמצאנו במצרים בימי שושלת בית תלמי.
בין לוח נוגה לבין לוח בן 365 יום קיימת התאמה החוזרת כל שמונה שנים. ניתן לחלק בקלות את תקופת שמונה השנים לשני חלקים שווים, כשכל מחצית מורכבת משתיים-וחצי תקופות סינודיות של נוגה, כאשר נקודות החלוקה הן ההתלכדות התחתונה (ארץ, נוגה, שמש בקו ישר) ההתלכדות העליונה (ארץ, שמש, נוגה בקו ישר). לפיכך היתה שנת נוגה במצרים שווה לארבע שנים של 365 יום.
מכאן קביעתו של הוראפולו כי "שנה אצל המצרים מורכבת מארבע שנים."[56] קביעה זו נראתה מאד מוזרה בעיני הפרשנים שעסקו בנושא, בטענם כי תקופה טבעית כזו איננה קיימת כלל; אך הרי ההסבר.
סופרים בני הזמן הקדום וכמוהם סופרים מודרנים, שהשתוממו על קביעתו של הוראפולו, שכחו לגמרי שגם ביוון היתה השנה הגדולה, כלומר שנת האולימפיאדה, שווה לארבע שנים. חגיגות אולימפיה נחוגו מאז המאה השמינית לפסה"נ. בתחילה, כך מניחים, נחוגו אחת לשמונה שנים, ולאחר מכן אחת לארבע שנים.[57] בדֶלפי המשיכו במשך זמן רב לחוג שלושה חגים עתיקים אחת לשמונה שנים – הסְטֶפּטֶריה, ההֵרוֹאיס והצָ'רילָה. גם את הדָפנֶפוֹריה, חגיגה של תבי ביוון, ערכו אחת לשמונה שנים. את הפיתיה, חג שנחוג אחת לשמונה שנים, שינו במאה השישית לחג שנחוג אחת לארבע שנים. התהלוכות הפָּנָתֵנָאיות בפרתנון של אתונה נערכו אחת לארבע שנים.
היסטוריונים העוסקים בבעיה זו של חגיגות שנערכו אחת לשמונה שנים, או אחת לארבע שנים, אינם מוצאים הסבר למחזורים אלה ושואלים למה חגגו חג כל ארבע או שמונה שנים, אם אין כל מחזוריות כזו בחיי החקלאות?
גם במקסיקו, לפי בר-סמכא קדום, ברנרדינו דה סאהגון, "כל שמונה שנים חגגו הילידים חג שנקרא בפיהם אָטָמַלְקואָליצְטְלי".[58] עד ימינו ממשיכים לחגוג בין האינדיאנים באמריקה חגיגות הקשורות בזריחה השמשית של נוגה. מתיאורם ניתן להסיק שרבים מן הטקסים, שהיו נהוגים אצל שבטי המאיה לכבוד הזריחה השמשית של נוגה, שרדו ללא שינוי.[59]
למחזוריות של שמונה שנים, ומאוחר יותר של ארבע שנים, היה מקור זהה במקסיקו, ביוון, ובמצרים. מחזוריות זו היתה קשורה בשנה הסינודית של נוגה.
לוח השנה המצרי, של 365 יום, היה קשור לנוגה, כך שבכל שנה שמינית היתה זריחתו השמשית חלה בראשון לחודש תוט: זו היתה "השנה החדשה". ניתן להבחין בתזוזה ביחס לעונות של הזריחה השמשית של נוגה (של כיומיים כל שמונה שנים) באמצעות זריחות (או שקיעות) שמשיות בו-זמניות של נוגה ושל כוכב שבת דרומי כלשהו. לצורך השוואת זריחתו, או שקיעתו, השמשית של נוגה עם זריחתם, או שקיעתם, של כוכבי השבת, נבחר הזוהר שביניהם – הכוכב אברק. בציורים מצריים מוצאים רמזים סמליים לכך שנוגה ואברק פעלו כצוות, וצו קאנופוס מתייחס במפורש לתנועה היחסית בין כוכב איזיס לכוכב סותיס.
הבלבול שבהצבת אברק במקום נוגה הופך את החישובים האסטרונומיים שנעשו עבור הכרונולוגיה המצרית לחסרי כל משמעות. ואם לא די בכך, ואכן די בכך, אזי התיקונים שנעשו בלוח השנה, באמצע האלף השני ובמאות השמינית והשביעית של האלף הראשון, מהווים מכשול בפני כל נסיון להיעזר בחישובי מחזור סותיס (או בנתונים אסטרונומיים אחרים מעין אלה) כמורי דרך לכרונולוגיה.
אם יעיין הקורא ב"עולמות מתנגשים" ימצא שם שפע של ראיות לשינויי פתע אלימים בסדרי הטבע. שעוני שמש של מצרים העתיקה אינם מראים את הזמן הנכון בקווי הרוחב שבהם נמצאו; שעוני מים, אם כי שלמים, גם הם אינם מראים את הזמן הנכון; הן בכתובות בבליות והן בכתובות מצריות מדובר בתקופה שבה היה היום הארוך בשנה ארוך פי שלושה מן היום הקצר, יחס שהשתנה בתקופות שונות; קוטב השמים הצפוני היה פעם בקבוצת הדובה הגדולה, אך מאז המאה השמינית הוא נמצא בקבוצת הדובה הקטנה – השינוי היה פתאומי; שוויומי האביב והסתיו הוסטו, פעם ב-30.4 יום ופעם אחרת ב-9 ימים; האוריאנטציה של מקדשים שנבנו לפי ארבע רוחות השמים הוסטה ביוון, בארץ-ישראל (שכם), במצרים, ובסודן; משך החודש השתנה כמה וכמה פעמים, וכך גם מספר הימים בשנה (על אבן פלרמו מוזכרת שנה בת 320 יום בימי הממלכה העתיקה).[60] בלוחות השנה נעשו תיקונים שוב ושוב, ואת מועד ראשית השנה שינו ברוב התרבויות הקדומות, תמיד בעקבות תהפוכות טבע גדולות שהיקפן היה כדור הארץ כולו.[61]
לאור כל זאת, ולנוכח הראיות המצטברות מן הגיאולוגיה והפלאונתולוגיה בדבר שינויי טבע פתאומיים, כפי שהוצגו Earth in Upheaval (ארץ רעשה, תשס"ב) איזה תוקף נותר עוד למבנה הכרונולוגיה האסטרונומית המבוסס על ההנחה שלא חל כל שינוי אף באחד מיסודות הטבע מאז ימי קדם? אלא שבמתכוון לקחתי על עצמי לבחון את תקיפות הכרונולוגיה המבוססת על המחזור הסותי מבלי להזדקק לטיעונים הנובעים מספרי האחרים.
שלושה "עמודי התווך" של תולדות האנושות
"הכרונולוגיה האסטרונומית" מהווה מסגרת למבנה המדעי של קורות מצרים, ומכאן, לכל דברי ימי העולם העתיק. בתוך מסגרת זו תוארכו שושלות מנתו למאות השונות; פרעוני מצרים שלגביהם קיימת עדות היסטורית שובצו בעזרת השערות וניחושים לתוך המערכת של מנתו. רעמסס הראשון, מהשושלת התשע-עשרה, אותו אין מנתו מזכיר כלל, זוהה כמנופרס של תיאון; "עידן מנופרס" של תיאון זוהה עם המחזור הסותי של קנסורינוס; התאריך 139 לספירה הנוכחית נלקח כסופו של מחזור זה, ושנת 1321 לפסה"נ נקבעה כשנתו של רעמסס הראשון; זמנם של מלכי השושלת השמונה-עשרה נקבע בעזרת חישובים מעורפלים של חגיגות לבנה.
המומחים לכרונולוגיה אסטרונומית פירסמו את חישוביהם. מומחים לכלי חרס הסתמכו על תוצאות מומחי החישובים הסותיים כעל יסוד איתן שניתן להתבסס עליו. מומחי תולדות האמנות, תולדות הדת, הבלשנות, וההיסטוריה בכלל הלכו בעקבותיהם.
קשיים הודחקו הצידה, וממצאי המומחים מאשרים זה את זה. המומחים לכתב היתדות שואלים תאריכים ממומחי כתב החרטומים; פרשני המקרא מן הארכיאולוגים; וההיסטוריונים מכולם; ומכאן יש בידיהם הוכחה מדעית ששיטותיהם בנויות בדייקנות, והן מבוצרות היטב מכל צד. וכך נוצרה שיטה סבוכה ומבוצרת הדומה אך במעט מאוד לעבר האמיתי.
קביעת המחזור הסותי כבסיס לכרונולוגיה העתיקה בטעות יסודה; מנופרס איננו ידוע, אם היה בכלל מישהו; רשימת השושלות של מנתו הינה מבוך שקשה לצאת ממנו. ועל שלושת "עמודי תווך" אלה בנויה הכרונולוגיה של מצרים; ודברי ימי האנושות כולה בנויה על כרונולוגיה זו.
1 ,Crawford בספרו "אדם ועברו",ע' 72.
[2] ראה פרק על חמורבי בנספח לההיתה תקופת חושך ביוון?
[3] Rawlinson למשל כתב: "למצרים לא היו תקופות. לא היו להם שיטות כרונולוגיות… אף פעם לא עלה בדעתם לחשב או לשאול כמה זמן שלטה שושלת… עד שתגליות חדשות תנסוכנה אור על בעיה זו, חייבת אי-הוודאות המאפינת את הכרונולוגיה המצרית להימשך, ועבור התקופה הקדומה יותר תישאר אי- הוודאות, לא של מאות, אלא של אלפי שנים.", "קורות מצרים הקדומה", II, ע' .3-2; 11-10.
[4] Weill, בספרו "שיטות ותוצאות של הכרונולוגיה המצרית", ע' 1 .
[5] כמלוקט ב"מנתו" בתרגומו של Waddell.
[6] Hall , בפרק "כרונולוגיה מצרית", Cambridge Ancient History, ע' 167
הכרונולוגיה של מנתו, כותב ברסטד, הינה :
[7] Breasted , ע' 23; מצוטט מתוך ברסטד, דברי ימי מצרים, לפי תרגום לעברית של אטינגר, ע' 17.
[8] Gardiner , בספרו "מצרים של הפרעונים", ע' 46 – 47.
[9] על כך כתב אבסביוס: "אם כמות הזמן גדולה מדי, עלינו לזכור כי יתכן שהיו בו בזמן מספר מלכים במצרים; כי מספרים לנו שמלכי טאניס (Thinites) ומוף (Memphites) מלכו בו זמנית, וכמוכן האתיופים ומלכי סאי (Saites) וגם אחרים. נוסף על כך אחדים כנראה מלכו במקום אחד ואחרים במקום אחר, כשכל שושלת מוגבלת לקנטון שלה; כך שהמלכים השונים לא מלכו בזה אחר זה, אלא שמלכים שונים מלכו באותו זמן במקומות שונים." כך מצטט את אבזביוס Rawlinson, בספרו "קורות מצרים הקדומה" כרך II, ע' 6 הערה 1, (ההדגשות שלו) על מנת להראות עד כמה הכרונולוגיה של מצרים מבולבלת. ראה שם ע' 22-1.
[10] Hall , בספרו "התרבות הקדומה ביותר של יוון", ע' 19-18.
[11] אותו תומאס יאנג היה הראשון שגילה את תופעת התאבכות האור – תופעה שהיוותה את הטיעון המשכנע ביותר עבור תיאוריית הגלים של האור – תגלית שזיכתה אותו בלעג וקלס.
[12] Friedrich, בספרו על שפות שאינן קימות עוד, ע' 25.
[13] Temporum Thesaurus (1606)
[14] Breasted, ע' 23.
[15] ברשומות מימי אחד המלכים הלוביים במצרים (תאכלות השני) נאמר: "השמים לא [?] בלעו את הלבנה"; בדרך כלל מפרשים מלים אלו כהתייחסות לליקוי לבנה.
[16] "הם מוסיפים חמישה ורבע יום ל12- החודשים ובדרך זו משלימים את מחזור השנה. אך אין הם מוסיפים חודשי עיבור, או מחסירים ימים, כמנהגם של רוב היוונים. מסתבר שהם ערכו בדיקנות תצפיות ליקויים, הן של השמש והן של הירח, וחוזים ללא טעות את כל הליקויים שאכן מתרחשים." Diodorus,I , 50.
[17] ,Censorinus Liber de Die Natali XVIII.
[18] חישוב זה רחוק מלהיות מדויק, כי השנה היולינית בת 365¼ יום איננה השנה הנכונה (הסידריאלית); 1460 שנים יוליניות בנות 365 ורבע יום (או 1461 שנים בנות 365 יום) נבדלות בכתשעה ימים מ-1460 שנים סידריליות, דבר הגורם להפרש של כ36- שנים במחזור הסותי (9 ימים x 4 שנים ליום). כיצד, אם כך, יכלו המצרים ללמוד על המחזור הסותי ע"י תצפיות ישירות? בחיפוש אחר מענה לשאלה זו נטען כי מתוך צירוף מקרים נדיר ביותר היתה למצרים (ביחס לאברק) טבעית השנה היוליאנית, ולא השנה הסידריאלית, וזאת בגלל שתי תופעות: פרצסיה של השוויומים equinoxes (הנגרמת עקב הספין של כיוון ציר כדור הארץ) במחזוריות של 26.000 שנה, והאוריינטציה של אברק ביחס לשאר הכוכבים. צירוף שתי תופעות אלו, בתקופה שבין האלף הרביעי לאלף הראשון לפסה"נ, פעל כך שהשנה היולינית, ולא הסידריאלית, יצגה בנאמנות רבה יותר את תנועת כדור הארץ ביחס לאברק בקווי הרוחב של מצרים.
[19] התאריך "ההיסטורי", 1322 לפסה"נ, הוא 1321- בחישובים "אסטרונומים". ההבדל הוא שבתיארוך "אסטרונומי" מניחים שהיתה שנת 0, שעה שבתיארוך "היסטורי" מניחים שלא היתה שנת 0.
[20] Martin, "התאריך ההיסטורי של תחילת מחזור סותי", MAIBL, כרך 8, חלק 1.
[22] Borchardt , בספרו "מקורות ומחקרים לקביעת תאריכים בהיסטוריה המצרית", ע' 19-18.
[23] בורשרד מעדיף לזהות את מנופרס עם סתי הגדול, בנו של רעמסס I ואביו של רעמסס .II
[24] , Cambridge Ancient History ,Hall ע' .170
[25] Olmstead , "היסטוריה של כנען וסוריה", ע' 132. ברסטד מתארך זאת ל- 19 באפריל 1479.
[26] ,Hall שם, ע' 168.
[27] שם, ע' 169. מאספרו, פון ביסינג, ועוד כמה מלומדים דחו את שתי האפשרויות גם יחד וסירבו לקבל את חישובי המחזור הסותי. ,Jequier בספרו "קורות מצרים מתחילתם ועד כיבוש אלכסנדר", ע' 27-26 כתב: "המחזורים הסותיים, במקום לפשט את החישובים הכרונולוגיים, לא הביאו לנו תוצאה כלשהי פרט להצגת נעלם נוסף, ומכאן סיכוי נוסף לטעויות".
[28] ,Hall CAHע' 170. ראה גם ,Albright ע' 166 ,Breasted . "דברי ימי מצרים", ע' 22.
[29] Martin , כנ"ל, ע' 232 ואילך.
[30] ראה למשל Tacitus, VI, 28 ; Pliny, X, 2.
[31] ,Biot בספרו על אסטרונומיה סינית, ע' .xxxvi-xxxix
[32] Letronne "מחקרים חדשים על לוח המצרים הקדומים", ,Ideler ;MAIBL בספרו "מטראולוגיה יוונית ורומית".
[33] ,Meyer בספרו "כרונולוגיה מצרית", ע' 18-17.
[34] ,Borchardt "מקורות", II, ע' 13.
[35] , Weill כנ"ל, ע' 11, כתב: "הרבה יותר מתאים יהיה מנו-פי-רע, המופיע על כמה חרפושיות 'חיקסוסיות'".
[36] ,Meyer בספרו "כרונולוגיה מצרית" (ע' 30-29), כתב: "לפי מה נקראת תקופה זו אצל תיאון אין יודעים. הכנוי מנופרס, או מנופראוס, יכול היה להיות מרנרע במצרית… מלכים בכינוי זה ידועים רק בשושלת השישית, אותה אין להעלות על הדעת בהקשר זה . לעומת זאת במאה הארבע-עשרה, ובכלל בממלכה החדשה, אין כל שליט בשם זה. לכן אם רוצים למצוא בכינוי מנופרס שם של מלך, ולא שם פרטי כמו למשל של אסטרונום, לא נותר אלא לתקן אותו. לעתים קרובות ניסו למצוא בכינוי זה את מ)ר(נפתח, בנו של רעמסס השני. אך בשום פנים לא יתכן לתארך אותו לשנת 1321, מאחר ורעמסס השני יכול היה לעלות על כס המלוכה לכל המוקדם בסביבות 1300."
[37] 17 ,II ,Borchardt
[38] "יכולם אמנם להביא בחשבון גם את מנפח'תרע, שמו הפרטי של רעמסס הראשון, או אפילו את מנמאתרע, שמו של סתוס הראשון. אולם בכך נפתח פתח רחב בפני כל אפשרות".. ,Meyer כנ"ל, ע' 30.
[39] ,CAH ,Hall ע' 170.
[40] ,Macnaughton בספרו "סכמה לכרונולוגיה המצרית".
[41] למעשה קאנופוס הרבה יותר גדול וזוהר מאברק, אלא שמרחקו מאתנו עולה על 300 שנות אור, שעה שאברק מרוחק רק 8.8 שנות אור.
[42] Knapp בספרו "סנטגרמה של נוגה", ע' 22. שעה שפורסם ספרו נמנה על סגל הפקולטה לאסטרונומיה באוניברסיטת באזל.
[43] אם כי השנה הסינודית הממוצעת של נוגה היא בת 584 ימי ארץ, אורכן של שנים סינודיות בודדות עלול להשתנות במספר ימים, הדבר תלוי במיקום של נוגה ביחס לכדור-הארץ.
[44] ,Claudius Ptolemy ספר עשירי, פרק רביעי.
[47] לפי תרגומו לאנגלית של .Budge השווה ,Spiegelbergע' 76-70, 89.
[48] ברם, הטקסט הדמוטי מדבר בסותיס ואז מתייחס לכוכב "המתעכב יום שלם כל ארבע שנים" אולם אז הוא ממשיך לספר ש"החגים שהיה מן הראוי לחוג בחורף, נחוגים במרוצת הזמן בקיץ, כי המאור [כלומר הכוכב] משנה את מקומו ביום אחד כל ארבע שנים…" כמובא בתרגומו של .Sharpe השווה ,Spiegelberg "הטקסט הדמוטי של צו קאנופוס ומוף", ע' 71.
[49] ,Aratusבספרו "פנומנות", ע' 71.
[50] ) ראה "אישורים שהגיעו מחקר החלל" בנספח למהדורה העברית של "עולמות מתנגשים" (תשס"ב); והפרק "שחר" ב"לפני עלות השחר" (תשנ"ה) ע' 127-126.
[51] לחומר ביבליוגראפי על טבלאות אלו ראה: ,Langdon & Fotheringham בספרם "טבלאות נוגה של אמיזדוגה".
[52] "הם רשמו את הימים בהם הופיע כוכב השחר ]זריחה שמשית[ ובהם שוב נעלם, ועשו זאת בדייקנות כזו עד כי מעולם לא טעו," כתב רמון זמורה, שחקר במאה השש-עשרה את אמונות ומסורות שבטי המאיה. ראה .624 ,I,Seller
[53] ,Nordenskiold בספרו "סוד הקוויפוסים של פרו",II ע' 35.
[54] ,Thompson "התאמה בין לוח המאיה ולוחות באירופה"; Ricci , ע' 22.
[55] ראה ;The Dresden Codex ,Gates והערות של גייטס לתרגומו את Diego de Landa , ע' 59.
[56] ,Cory בספרו על "ההירוגליפים של הורפולו", lxxxix ,II ; ראה וילקינסון בתרגומו של Rawlinson את ההיסטוריה של הרוטוס.285 ,II ,
[57] "תקופה של שמונה שנים היתה לא נוחה בהיותה ארוכה מדי. לכן יכולים אנו להניח שהחלו לחגוג לא רק את תחילת אלא גם את אמצע התקופה, ממש כשם שהיו לתחילת ולאמצע החודש טקסים מיוחדים… השינוי חל באולימפיה כבר ב 776 לפסה"נ או אף לפני כן"..,E. N.Gardiner בספרו "אולימפיה", ע' 71. ראה גם ,Farnell בספרו "פולחני ערי המדינה היווניות" , .293 ,IV
[58] ,Sahagun בנספח לספרו "תולדות מקסיקו העתיקה" :II "תיאור החג הנחוג כל שמונה שנים".
[59] Linton , מתוך רשימות אנתרופולוגיות.
[60] ,Borchardt "מקורות", הערה בע' 33
[61] לכל הנ"ל ראה פרטים ב Worlds in Collision חלק ב, פרקים 7 ו-8 (חלק ב' עוד לא יצא לאור בעברית).
