פרק חמישי
מתוך גויי הים – פלשתים או פרסים
מאת עמנואל וליקובסקי –
הכרך הראשון של סדרת "תקופות בתוהו" עסק בתקופה שמקץ הממלכה התיכונה במצרים ועד לתקופת מכתבי אל-עמרנה בשלהי השושלת השמונה-עשרה (שנותיה האחרונות של שושלת זו מוארות בספרי "אודיפוס ואחנאתון"). בגירסה המקובלת של ההיסטוריה המצרית מתוארך קיצה של השושלת השמונה-עשרה לחציה השני של המאה הארבע-עשרה, בסביבות 1340 לפסה"נ. אולם לפי גירסת השחזור מוצבת שושלת זו לסביבות 830 לפסה"נ. כלומר, הפרש של למעלה מחמש מאות שנה.
פרס כבשה את מצרים ב525- לפסה"נ. לפי הכרונולוגיה המקובלת ישנן קצת יותר משמונה-מאות שנה בין סוף השושלת השמונה-עשרה לבין הכיבוש הפרסי, שעה שלפי ההיסטוריה המסונכרנת ישנן רק קצת יותר משלוש מאות שנה.
נשאלת, אם כך, השאלה כיצד ניתן למצוא מקום לשמונה מאות שנה של היסטוריה כתובה בתקופת זמן כל-כך הרבה יותר קצרה? עומדות לרשותנו רק שלוש מאות שנה לסיים את השחזור. תקופת זמן זו קצרה בהרבה מכדי למקם בה את השושלת התשע-עשרה (של סתי, רעמסס השני ומרנפתח), השושלת העשרים (של רעמסס השלישי והרעמססים המאוחרים), והשושלת העשרים-ואחת (של כוהני-דת-נסיכיים), השושלות העשרים-ושתיים עד לעשרים-וחמש (השושלות הלוביות והאתיופיות), והשושלת העשרים-ושש (של פסמת'ך, נכה, חפרע ואמאסיס), לה שם קץ הכיבוש הפרסי. כל השושלות האלה טוענות למקומן בתוך זמן שנראה בעליל קצר מדי עבור כולן. הביקורת שהושמעה על-ידי חוקרים בהיסטוריה העתיקה כאשר יצא לאור הכרך הראשון של "תקופות בתהו", לא הופנתה כלפי נושא מסוים כלשהו, אלא תדיר נגד מה שנראה היה להם אי-האפשרות לסיים את מלאכת השחזור. גם אלה שקראו בעיון את הכרך הראשון וראו עצמם מחויבים לקבל את הגירסה המתועדת והסינכרונית של ההיסטוריה העתיקה מן המאה החמש-עשרה ועד למאה התשיעית לפסה"נ, שאלו כיצד יתכן למחוק מאות שנות היסטוריה? אילו הן שנות הרפאים או השושלות המזויפות?
בכרך הנוכחי הומחש כי שתיים מבין השושלות – העשרים, והעשרים-ואחת, אינן שייכות לתקופה שלפני כיבוש מצרים על-ידי פרס. הן נחשפו כ"מתחזות": המלכים מן השושלת העשרים אינם אלא הכפילים של מלכי השושלות העשרים- ותשע והשלושים מן המאה הרביעית לפסה"נ; והמלכים הנחשבים לאלה של השושלת העשרים-ואחת, אינם אלא כוהני-דת-נסיכים ששלטו מנאות המדבר, שם כוננו אותם דריוש השני ויורשיו. לא זו בלבד שהשושלת העשרים-ואחת איננה שייכת לתקופת הזמן המוקצית לה בהיסטוריה המקובלת – המאה האחת-עשרה וחציה הראשון של המאה העשירית לפסה"נ – אלא שהיא גם קדמה לשושלת העשרים, גם היתה בת זמנה, ואף המשיכה אחריה. למעשה המשיכו ה"מלכים" האחרונים של השושלת בתפקידם הכפול כמפקדי עמדות הגבול וככוהני-דת עד לימי בית-תלמי.
עם הסרת שושלות "הרפאים", העשרים והעשרים-ואחת, מרשימת התובעים לזכותם למקום בהיסטוריה שלפני שיעבוד מצרים לפרס, צומצמה הבעיה שהוזכרה לעיל, של חמש-מאות שנה בין שתי הגרסאות של ההיסטוריה, לחצי: בלוח הזמנים המקובל תופשות שתי השושלות הנ"ל את התקופה שבין 1200 לערך, ועד 945 לפסה"נ, כלומר מאתיים-וחמישים שנה. וכך נפתרה כבר חצי הבעיה.
וכי ניתן להתאים את השושלות שעוד לא דנו בהן, התשע-עשרה והעשרים- ושתיים עד לעשרים-ושש, כולן לתוך שלוש-מאות שנה?
נתקיף את שארית הבעיה במספר כרכים: "תקופת החושך ביוון", "הכיבוש האשורי", ו"רעמסס השני וזמנו".[1]
אולם ניתן לגלות כאן שכפי שהשושלת העשרים זהה לשושלות העשרים ותשע והשלושים, כך גם אחדות מן השושלות שנמנו לעיל לא היו אלא כפילויות.
טעות זו נבעה מן העובדה שבנסיון למלא את הרשימות המנתוניות של שושלות מצרים (מקור בלתי אמין לחלוטין) לא זוהו המלכים המצריים הידועים לנו מהיסטוריונים יוונים (כמו נכה הראשון, פסמתיך הראשון, נכה השני, חפרע, נכתאנבו הראשון, טאכוס, נכתאנבו השני) שמהם לא נמצאו כתובות היסטוריות מקוריות ואף לא חנוטים או סרקופגים, עם פרעונים הידועים לנו מתוך כתובותיהם בכתב החרטומים (כמו רעמסס הראשון, סתי, רעמסס השני, מרנפתח, רעמסס השלישי, הרביעי, והשישי) אלא עשו אותם לשושלות נפרדות.
קיטוע ההיסטוריה המצרית נעשה אף מפותל יותר מפני שהשושלות האתיופית והלובית לא הוסתו מזמנן. לכן הטעות של 540 שנה בזמנה של השושלת השמונה-עשרה, מגיעה ל700- שנה בזמנה של השושלת התשע-עשרה (כי כמאה וחמישים השנים של השליטה הלובית והאתיופית קדמו לזמנם של סתי ורעמסס השני), ומגיעה ל-800 שנה בזמנה של מה שקרויה השושלת העשרים [כי השושלת העשרים-ואחת לא באה אחרי השושלת העשרים אלא בחלקה אף קדמה לה].
בכרכי ביניים הנ"ל מתכוון אני להראות שתקופת החושך ביוון ובאסיה הקטנה לא היתה כלל; ש"האימפריה החיתית" לא היתה אלא ממלכה כשדית; ונוכל ליישר את כל התקופה שבין 830 ל-525 לפסה"נ.
על מנת להבהיר את סדר השושלות ולפתור אותן מן המיספור המנתוני, הגורם רק בלבול, אני מציע מינוח אחר לשושלות המצריות:
"הממלכה התיכונה" במצרים (החלוקה לשושלות האחת-עשרה והשתים- עשרה מיותרת) נסתיימה בתהפוכת טבע באמצע המאה החמש-עשרה לפסה"נ. אז פלשו העמלקים למצרים (הידועים בשם "עאמו" למצרים, או "חיקסוס" לסופרים יוונים). "השושלת העמלקית-חיקסוסית" שלטה למעלה מארבע מאות שנה, עד בערך 1020 לפסה"נ. כבר לפני התאריך הזה היו נסיכים מצריים ואסלים בנוא-אמון. השלטון העמלקי על מצרים הגיע לקיצו מתוך המאמצים המשותפים של שאול מלך ישראל ושל כאמס ויעחמס מנוא-אמון. במשך כמעט מאתיים השנים הבאות (בערך מ1020- ועד 830 לפסה"נ) שלטה במצרים "השושלת מנוא-אמון", הידועה כשושלת השמונה-עשרה, של תחותמסים ואמנחתפים. קרוב לסוף תקופה זו העביר אח'נאתון את הבירה לאח'ת-אתן (אל-עאמרנה), אולם נוא-אמון חזרה עד מהרה להיות בירת מצרים.
בעקבות תקופת "נוא-אמון" בא "השלטון הלובי", של סוסנקים וואסארכנים, למשך למעלה ממאה שנה (בערך מ-830 ועד 720 לפסה"נ). אחריו בא "השלטון האתיופי" שארך כחמשים עד ששים שנה; אולם באותה תקופה לחצו האשורים מן הצפון ומצרים נכבשה פעמים מספר על-ידי סנחריב, אסרחדון ואשורבניפל. אשורבניפל העלה את נכֹה-הראשון-רעמסס-הראשון לדרגת מלך ואסלי, אך כאשר פרעה נכה נהרג על-ידי אתיופים פולשים, חזר אשורבניפל וכבש שוב את נוא-אמון (663).
אחרי כן באה תקופת "שושלת צוען" (טאניתית), הידועה כשושלת התשע- עשרה: סתי (פסמת'ך של הסופרים היוונים), בנו של רעמסס הראשון (נכה הראשון), השיג עצמאות מאשורבניפל ופעל כבן בריתו במלחמותיו נגד בבל ומדי. עיר הבירה של סתי היתה בצוען שבדלתא. אחרי סתי שלט בנו רעמסס השני (נכה השני), שבמשך זמן רב מלך יחד עם אביו. הוא נלחם זמן רב נגד נבוכדנצר הבבלי. יורשו של רעמסס השני, מרנפתח (חפרע לפי ירמיה, ואפריס לפי הרודוטוס), איבד את רסן השלטון למורד, שר הצבא אמאסיס; אמאסיס מלך בשלום למעלה מארבעים שנה, ומת כאשר כנבוזי הפרסי יצא כבר למסע כיבושיו אל עבר מצרים. שושלת צוען נמשכה מ663- ועד 525 לפסה"נ.
משנת 525 ועד 332, כמעט מאתיים שנה, נשלטה מצרים על-ידי מלכי פרס (כנבוזי, דריוש, אחשורוש, ארתחשסתא הראשון, דריוש השני, ארתחשסתא השני והשלישי); אחדים מהם הוכתרו גם כפרעוני מצרים; הם מינו מושלים מקומיים במצרים, כמו נחת-חור.
במאה הרביעית, בימי מלכותם של ארתחשסתא השני והשלישי, השיגה מצרים מידת עצמאות הדומה לזו ששמרו לעצמן ערי המדינה היווניות במשך תקופת מלכי פרס הגדולים. המלכים בני מצרים של אותה תקופה היו נפריטס, אקוריס, נחת-א-נבו הראשון (רעמסס השלישי), טאכוס ונחת-א-נבו השני, וניתן לקרוא להם "השושלת הסבניטית", על שם המקום ממנו בא המפורסם שבהם. באותו זמן שלטה "שושלת כוהני-דת", אותה יסד כבר דריוש השני (בערך ב-420), בעמדות גבול צבאיות בנאות המדבר הלובי. הם המשיכו שם עד אחרי 300 לפסה"נ.
בשנת 343 הצליחו הפרסים לכבוש מחדש את מצרים, ונכתאנבו השני נמלט לסודן, אך לאחר עשר שנים הגיע אלכסנדר למצרים והתקבל כמשחררה (332). "השושלת המקדונית" (בית תלמי) נמשכה שלוש-מאות שנה, עד שקליאופטרה התאבדה בשנת 30 לפסה"נ. אחרי כן השתלטה רומא על מצרים.
סדר זה של השושלות, בהיותו משוחרר ממספור, קל להבנה: עמלקית- חיקסוסית, נוא-אמונית, לובית, אתיופית (מופסקת לסירוגין על-ידי כיבושים אשוריים), שושלת צוען (טאניתית), פרסית (בחלקה סבניטית) ומקדונית. בסדר זה, כפי שניתן להיווכח בקלות, שלטו זרים במצרים במשך רוב הזמן מתוך אלף וארבע-מאות השנים (מ1450- בערך ועד 30): שלוש התקופות בהן שלטו מלכים מצריים היו שושלת נוא-אמון (1020 עד 830), שושלת צוען (663 עד 525) והשושלת הסבניטית (בערך מ391- עד 341 לפסה"נ), בסך הכל כ380- מתוך 1420 שנה.
[1]) מתוך אלה יצא לאור Ramses II and his Time (Doubleday, 1978); "ההיתה תקופת חושך ביוון?" יצא לאור כספר עד כה רק בעברית, לאחר שמספר פרקים מתוכו פורסמו ב Kronos וב- Pensee (ראה בביבליוגרפיה); כמו כן פורסמו באותם כתבי-עת מספר פרקים מתוך "הכיבוש האשורי".
