(לאראבי היה מעורכי "הארפרס מגזין", בו כתב מספר מאמרים על "עולמות מתנגשים", ביניהם הראשון שהתפרסם, והתחיל את מהומת התגובות לספר עוד לפני שיצא לאור)
קוראי הספר ימצאו תיאור (מדויק, כפי שאוכל להעיד) של תגובה לעבודתו של וליקובסקי, שאילו לא באה מדמויות מכובדות בתחומים שונים של המדע וההוראה, לא היתה ראויה לתשומת לב רצינית. לקוראים הצעירים מכדי לזכור יהיה קשה להאמין, אולם הדברים אכן קרו.
יש להודות שב-1955 כאשר הספר הנוכחי נכתב, חשבו אחדים מאיתנו שלא כדאי למחבר לסיימו או לפרסמו. בחלק מן המסמכים שצוטטו היתה בעיה של סודיות; היתה גם שאלה של כבוד – אם בכלל יש להגיב לביקורת שהיתה ברמה אינטלקטואלית נמוכה. כמו כן, אלה שהכירו את וליקובסקי ידעו שהיתה לו עבודה רבה גם מבלי שיתפנה לענות לאנשים ששכחו כיצד להתנהג.
מאידך, למה כעת, לאחר זמן כה רב, לעסוק בפרשה עגומה זו? ראשית מפני שהפרשה עוד לא נסתיימה. עדיין אין מתייחסים לעבודתו של וליקובסקי במקומות רבים, אם כי תוכנה לא הופרך כפי שמתנגדיה היו רוצים לחשוב. להפך, בינתים הגיעו אישורים רבים מחקר החלל, ויותר מכמה מהצעותיו של וליקובסקי שנראו כל-כך בלתי נסבלות בשעתן, מקובלות כיום על הכל. ולבסוף, וחשוב מכל, יש להפיק מהפרשה לקח מוסרי.
על המלומדים והמדענים להזכיר לעצמם בקביעות עד כמה שבריריים הם הפתיחות וחופש הדיון במוסדות שלהם, אלא אם יאפשרו ביטוי לדעות בלתי מקובלות. במקרה הנוכחי, על אף הצהרות חוזרות ונשנות של פתיחות ועקרונות נעלים, הדבר לא נעשה. מספר גדול של מדענים, שהתגאו בהשכלתם ובהגינותם, בגדו במסורת שהתיימרו לשרתה.
מתוך מקריות רבה יצא שהמאמר שלי ב"הארפרס מגזין" של ינואר 1950 היה הראשון להסביר את התזה המובאת ב"עולמות מתנגשים" בפירוט מה. המאמר פורסם כשלושה חודשים לפני שהספר הופיע, כך שבינתיים נפל נטל הפרסום השלילי שעורר, וההגנה שניתן היה להביא, על כתב-העת ועורכיו. היתה זו לנו חשיפה ראשונה לעוצמת הויכוח שעמד להתחולל, לכן יש להסביר כיצד "הארפרס" נהיה מעורב בכך.
העורך הראשי של "הארפרס מגזין" היה אז פרדריק לואיס אלן. אלן ואשתו היו חברים של ג'ימס פוטנם, העורך של וליקובסקי בהוצאת מקמילן. פוטנם סיפר להם שספר שהוא עומד לפרסם מכיל את הטענה יוצאת הדופן שלמסופר בתנ"ך על השמש שעמדה ליהושע באמצע היום, יש אגדות מקבילות בין האינדיאנים על זמן בו הלילה היה ארוך מדי או שהשמש עלתה רק קצת מעל לאופק ושם עמדה מלכת. היתה זו אחת מאותן ידיעות המושכות תשומת לב. אם נכון הדבר, מה משמעותו? אם האגדה עברה ממקום למקום, כיצד עשתה זאת עם הידע המאוחר יותר שכדור-הארץ עגול, שהוא מסתובב, וכי היקפו הוא כזה שאמצע היום במצרים יהיה מאוחר בלילה או מוקדם בבוקר באמריקה?
יותר מפעם באו אלי בטענות על תמימותי בה קיבלתי את דבריו של וליקובסקי ב"עולמות מתנגשים" כהוויתם. היו הרבה סיבות לעשות כן. גם אם לא להתחשב כלל בעוצמה של טענת וליקובסקי – שמסורות שונות מתעדות תהפוכות-טבע עצומות בזמנים היסטוריים, וכי ראיות גיאולוגיות רבות מביאות את אותה עדות – היו מעלות לספר לטובת קבלתו שנראו לי מובנות מאליהן עבור כל קורא בלתי משוחד.
ראשית, הספר היה קוהרנטי מבחינה פנימית. לאחר שההנחה העיקרית התקבלה (הדבר יכול היה לקרות), חלקיו מצאו את מקומם ולא סתרו זה את זה. כלומר, ההיפותזה בכללותה "הסבירה" את חלקיה המשניים, כפי שעל היפותזה מנוסחת היטב לעשות.
שנית, לא היה בו דבר על-טבעי. או שניתן להוכיח את התזה של וליקובסקי באופן מדעי, או שהיא תיפול. רחוק מלנסות ולאושש אמונות פונדמנטליסטיות (כפי שהאשימו אותו), הוא מציב בפניהן את האתגר הבסיסי, הסבר פיסיקלי לאירועי "נסים" במקום סתם לבטלם כאגדות.
שלישית, הוא לקח בחשבון את ההתנגשויות שלו עם התיאוריות המקובלות. המלים של וליקובסקי במובן זה נבחרו בזהירות, במיוחד באפילוג שלו, בו סיכם את הבעיות שידע שהוא מציב בפני ההיסטוריה העתיקה, מקורות הדת, פסיכולוגיה, גיאולוגיה, פליאונטולוגיה ובמיוחד פיסיקה אסטרונומית. בהיותו מודע לכך, הוא הבהיר איזה מסקנות מחייבת עבודתו, ומה לכן יפסול אותה אם הן לא תתאמתנה.
רביעית, הוא זרה אור על דילמות שלפני כן היו סתומות. לא היה מובן מדוע זיהה האדם את אליליו עם כוכבי-לכת – ואת החזקים ביותר מתוכם עם שניים שאפילו כיום רוב האנשים אינם יודעים לזהותם בשמים – שלא לדבר על המסורות האוניברסליות המספרות על המלחמות ביניהם ועל הפרעות ברקיע שגרמו להרס עלי אדמות. מדוע היה האדם הקדום כה מוטרד מההפרעות של גרמי-השמים, שלפי הנחתנו שמרו על מסלוליהם בקביעות שאין בה טעות? ההסברים הקונבנציונלים לא היו הגיוניים. וליקובסקי היה הראשון בזמננו להתעמת עם דילמות אלו בכך שהציע עבורן הסבר שונה.
כאן הייתי רוצה לחרוג ולומר משהו על הוליקובסקים בהקשר אנושי. ביתם היה מקום תרבותי ומשפחתי לכל אורח שהוזמן אליו, בו מוסיקה ואמנות היו חלק משגרת הבית, ובו היה יחס של כבוד להומניסט, לרציונליסט ולמורשת הדתית. ידעת זאת מהרגע שנכנסת לבית הצנוע בפרינסטון, שם חי וליקובסקי עד סוף ימיו וסיים מה שהזמן איפשר לו.
לפי תיאורו שלו הוא היה "שבוי על-ידי רעיון", אך, אחרי הכל, למה לא? ועוד איזה רעיון! הוא עמד על שלו בוויכוח כאשר היתה לו מטרה שהאמין בה, אך הוא עשה זאת בהגינות. הוא היה אדם בעל מסורת, והיה מאוד מודע למקור מחצבתו ("אני בא מגזע עקשן", אמר פעם). אך הוא לא היה פנטי. הוא היה מסוגל להתבונן על עצמו מן הצד, בצורה כמעט אוביקטיבית, ולקח בחשבון כנתון שיתכן שימָצא שהוא טועה בנקודות רבות. העובדה שהוא חזר והציע בדיקות לתקֵפות התיאוריות שלו, וחיפש יעוץ מקצועי ביחס אליהן, מחזקת זאת. ומעל לכל, היה לו חוש הומור.
משלביו הראשונים ועד עתה נדמה לי שבוויכוח סביב וליקובסקי נסוג המדע הממסדי נסיגה אחר נסיגה. מעט מאוד מן הטיעונים, שנראו כה מרשימים על-ידי מתנגדיו הראשונים, עוד נשמעים מפי מדענים ומלומדים (אם כי הכותבים בצורה פופולרית חוזרים עליהם באדישות). אפילו הבולט במתנגדיו כיום [קרל סאגאן] אומר ש"אין שום דבר אבסורדי באפשרות של התנגשויות קוסמיות", וכי יתכנו פליטה של כוכב-לכת מיופיטר, הפרעה בסיבוב כדור-הארץ, או היסט בציר הסיבוב של כדור-הארץ, אם כי הסבירות לכך קטנה. אף אחת מאפשרויות אלו לא היתה בגדר השערה מותרת לפני שלושים שנה, כאשר לעגו לוליקובסקי על שהציע אותן. אך היום "התנגשויות וקטסטרופיזם", כפי שאומר אותו מבקר, "הם חלק מהאסטרונומיה המודרנית."
אותו דבר נכון ביחס למדעי האבולוציה בביולוגיה ובפליאונטולוגיה. כאשר וליקובסקי הציע גירסה קטסטרופיסטית לאבולוציה (ב"ארץ רעשה"), שוב ביטלו או התעלמו ממנה, על אף האפשרות הברורה שקטסטרופות, שגרמו או היו מלוות בהקרנות, יכולות היו לגרום למוטציות בדרך שאבולוציה דארווינית הדרגתית לא יכולה היתה. ספרות חדשה על אבולוציה – כמו בספרו של סטפן סטנלי "לוח הזמנים האבולוציוני החדש" (1981) – מדגישה את מיליארד המינים שבמשך מליוני שנים לא חל בהם שינוי אבולוציוני כלשהו; ואת ההכחדות שהכריעו שוב ושוב מינים, כמו הדינוזאורים שהיו "מוצלחים" לגמרי במאבק הדארוויני להישרדות; סטנלי קורא לדגם, המקובל כעת על-ידי ביולוגים בעלי דעה כשלו, ."Punctuational evolution" מה יכול היה לגרום להתפרצויות "המקוטעות"? – הרי זה מה שוליקובסקי ניסה להראות.
על-ידי שבירת המחיצות בין המדעים השונים מגיע עמנואל וליקובסקי למסקנות שאליהן לא הגיע שום מדע בפני עצמו. זהו אתגרו האמיתי, ודבר זה הוא ביסוד מחקריו ועקרוני להם.
אך, אם תוך זמן כה קצר איבדו הכפירות שלו את הסטיגמה של הס- מלהזכיר, מדוע התקבלו, שעה שהופיעו, באנטגוניזם שכזה? הוצעו מספר הסברים, רבים מתוכם בהקשר לסוציולוגיה של המדע ול"מערכת הקבלה" של המדע, בניגוד לתדמית הפתוחה וחסרת הערכים שמדענים רבים כה מוקירים. אחרים טענו שהמדע כממסד חייב לדחות מסקנות העומדות בניגוד לתיאוריה המקובלת, תהיה העדות לטובתם אשר תהיה, על מנת לשמר את שלמותו כמערכת פעילה ומתפקדת.
התבוננות בתגובות המשתהות של המדע לחידושים, הנוסכת גם קצת אור על המקרה של וליקובסקי, נעשתה על-ידי תומאס קון (Kuhn) בספרו רב- ההשפעה "מבנה המהפכות המדעיות" (1962). קון רואה את המדע המקובל כבלתי מחדש מיסודו, ואינו אלא שכלול בפרטים מתוך ההזדמנויות הנוצרות למחקר מביסוסה המוצלח של תיאוריה, לה קרא "פרדיגמה". הפרדיגמה היא מכשיר אפקטיבי להסברת עובדות; ללא הפרדיגמה, לדברי ויטהול (Whitehall) העובדות הן אינרטיות. בהתחשב באי-השלמות של האינטליגנציה האנושית, גם הפרדיגמה תהיה בלתי-מושלמת. תהינה כמה עובדות (אנומליות) שחייבים יהיו להשאיר מחוץ לפרדיגמה כי הן לא מתאימות. אולם, ככל שהמחקר יתקדם יגדל מספר העובדות האנומליות, ולבסוף תהיינה כה רבות עד שיוטל ספק בפרדיגמה עצמה. בצומת זו תעלה פרדיגמה חדשה שתוכל להכיל לא רק את העובדות שהיו מאורגנות בפרדיגמה הקודמת אלא גם את האנומליות. עם הזמן יחזור על עצמו רצף זה. זהו בדיוק מה שקורה לפרדיגמה של סדר בלתי מופרע בקורות כדור-הארץ בזכרון המין האנושי. עובדות – שלא ניתן להסביר במסגרת תיאורטית זו – הצטברו וממשיכות להצטבר בקצב מהיר. האנומליות אינן אשמתו של וליקובסקי; הן היו שם בין אם וליקובסקי היה קיים ובין אם לאו. הוא רק זירז את תהליך ההכרה בהן על ידי הפעולה המכרעת, והלגיטימית לחלוטין, של הצעת פרדיגמה חדשה.
ניו-יורק
יוני 1982
