ספר זה נשאר בכתב יד באנגלית ויצא לאור רק בעברית.
עוסק בוויכוחים בנושאי "עולמות מתנגשים" בין וליקובסקי לאינשטיין. הוא יעניין גם קוראים שאינם מבינים או מעוניינים בוויכוח עצמו, כי היחסים שנרקמו בין שני אישים מיוחדים אלה מרתקים כשלעצמם.
בחלקו השני של הספר, הנקרא "שחר", מובאים בהרחבה האישורים שהגיעו מחקר החלל לתחזיות שוליקובסקי הסיק מתוך "עולמות מתנגשים", ושעל חלקם נסב הוויכוח עם אינשטיין.
לאחר שהתגלו תגליות אלה התחילו להזמין את וליקובסקי להרצאות ולסימפוזיונים באוניברסיטאות כגון הארווארד, יֵל, פרינסטון, ובמוסדות מחקר כמו נאסא, RCA ועוד.
ד“ר וליקובסקי מגלה בקיאות עצומה וחריפות יוצאת דופן… אם ד“ר וליקובסקי צודק, זוהי התרומה הגדולה ביותר לחקר ההיסטוריה העתיקה שנכתבה אי פעם
על-ידי שבירת המחיצות בין המדעים השונים מגיע עמנואל וליקובסקי למסקנות שאליהן לא הגיע שום מדע בפני עצמו. זהו אתגרו האמיתי, ודבר זה הוא ביסוד מחקריו ועקרוני להם.
ועתה צא ולמד, כיצד יתקוממו, יעמדו על נפשותיהם כל המלומדים האלה על וליקובסקי זה. כי הוא חטא בשני העוונות שאין להם כפרה גם יחד: גם בגאוניות וגם בכל מקצועיות, גם במה שאין עליו גושפנקה של צרות אופק מדופלמת באפיק אחד של המדע, וגם במה שהוא אוריגינלי...
אולם היו גם מדענים בעלי גישה שונה. כפי שכתב וליקובסקי:
"מבין האנשים שבלטו בתחומם ושהפגינו כלפי, מתחילת מחקרי ובמשך השנים, יותר מענין וסימפטיה חולפים, היו:
רוברט פפיפר, פרופ' ללימודי המזרח הקדום, וראש המחלקה לשפות שמיות באוניברסיטת הארווארד;
הוראס קאלן, פילוסוף ומחנך שעמד בראש New School for Social Research;
וולטר אדאמס, אסטרונום מנהל מצפי הכוכבים מאונט וילסון ומאונט פאלומר;
הרי הס, דיקן הפקולטה לגיאולוגיה בפרינסטון, ויושב-ראש מועצת המנהלים של מדעי-החלל באקדמיה לאומית למדעים של ארצות הברית.
ואלברט איינשטין.
הם היו מעטים, אך כל אחד מהם היה גדול גם כבן-אדם."
