"ארץ רעשה" הוא ספר על התלאות בהן התנסה כדור-הארץ שלנו בזמנים היסטוריים ופרהיסטוריים. דפי הספר הם תעתיקים כתובים מתוך עדות אילמת של סלעים. עדותם היא חזותם והשלדים המאובנים שהם מכילים. אינספור יצורים חיו וחזרו לעפר על כדור סלע זה התלוי על בלימה. רבים מתו מוות טבעי, רבים מתו במלחמות בין גזעים ומינים, ורבים נקברו חיים בזעזועי-טבע גדולים בהם התחרו ים ויבשה. שבטים שלמים של דגים שמילאו את האוקיאנוסים חדלו לפתע להתקיים. ממינים, ואפילו מסוגים שלמים של חיות-יבשה לא נותר אף פליט אחד.
היבשה והמים שבלעדיהם אין אנו יכולים להתקיים הפכו פתאום אויבים לממלכת החי, כולל האדם, ולא היה מפניהם מקלט או מפלט. בתהפוכות כאלה החליפו ים ויבשה מקומות מספר פעמים, בהותירם בחרבה את ממלכת הים ובהציפם במים את ממלכת היבשה.
ב"עולמות מתנגשים" הצגתי קורות שתי סדרות – האחרונות ביותר – של תהפוכות-טבע כאלה, שפקדו את כדור-הארץ באלף השני והראשון לפסה"נ. מאחר שתהפוכות אלו אירעו בזמנים היסטוריים, שעה שאומנות הכתב היתה כבר משוכללת במרכזי התרבות העתיקה, תיארתי אותם ב"עולמות מתנגשים" בעיקר מתוך תעודות היסטוריות, בהסתמכי על מפות של כוכבי-השמים, לוחות- שנה, ושעוני שמש ומים שנתגלו על-ידי ארכיאולוגים, וגם על ספרות קלסית, על ספרות דתית ממזרח וממערב, על האפוסים של הגזעים הצפוניים, ועל המסורות בעל-פה של עמים פרימיטיביים מלאפלנד בצפון ועד לאיי מרכז פולינסיה בדרום. תיעוד גיאולוגי לאירועים המסופרים בתעודות ובמסורות הוזכר רק פה ושם, כאשר חשתי שיש להציג את עדותם הבלתי אמצעית של הסלעים לצד העדות ההיסטורית. סיימתי את התיאור של תהפוכות-הטבע בהבטחה לנסות, בתאריך מאוחר יותר, לשחזר תהפוכות כלל-עולמיות דומות מזמנים קדומים יותר, שאחת מהן היתה המבול.
התכוונתי, לאחר שאצרף יחדיו את קורות אותן תהפוכות כלל-עולמיות קדומות יותר, להציג עדויות גיאולוגיות ופליאונטולוגיות לתמיכה בעדויות האדם. אולם הצורה בה התקבל הספר "עולמות מתנגשים" על-ידי קבוצות מדעיות מסוימות שיכנעה אותי להציג, לפני שאמשיך בתיאור הקטסטרופות הקדומות יותר, לפחות חלק מעדות הסלעים – עדות עיקשת לא פחות מזו שהגיעה אלינו בכתב ובעל-פה. עדות זו לעולם אינה מובאת במטאפורות, וכמו עם דפי התנ"ך או האיליאדה לא ניתן לשנות בה דבר. חלוקי אבנים וסלעים, הרים וקרקעית הים יעידו את עדותם. היודעים הם על הימים בהם קטעו איתני-הטבע את ההרמוניה בעולמנו? הקברו הם אינספור יצורים ושיבצום בסלע? הראו הם האוקיאנוס מציף את היבשות ואת היבשות מחליקות מתחת לפני המים? ההומטרה הארץ ומרחבי מימיה באבנים, והאם כוסתה באפר? ההוצפו יערות, לאחר שנעקרו בסופות הוריקן ועלו באש, בגלי גיאות שנשאו חול וסחף מתחתית האוקיאנוסים? מליון שנים דרושות לבול-עץ להפוך לפחם אך רק שעה אחת כאשר הוא נשרף. כאן טמונה הבעיה: ההשתנה כדור-הארץ בתהליך איטי, כאשר שנה נוספת לשנה ומליון שנים למליון שנים, כאשר הרקע הרגוע של הטבע משמש זירה לתחרות בין המינים, בה שורדים החזקים? או אולי קרה גם שהזירה עצמה התנפלה בזעם על המתחרים וקטעה את מלחמותיהם?
אני מביא כאן כמה דפים מתוך הטבע. לא כללתי בהם כל התיחסות לספרות עתיקה, מסורות, או אגדות-עם; וזאת עשיתי בכוונה, כדי שמבקרים פזיזים לא יוכלו לפסול את הספר כולו כ"סיפורי מעשיות". עדות מובאת כאן רק מאבנים ומעצמות. אם כי לא תוכלנה לדבר, הן תעדנה בצורה ברורה וחד-משמעית.
הוקרות תודה
תוך כדי עבודתי על ארץ רעשה ועל המאמר ("ההרצאה בפני הפורום של המכללה ללימודי מוסמכים של אוניברסיטת פרינסטון") המובא כנספח בסוף הכרך, צברתי חוב של הוקרת תודה למספר אנשי מדע.
פרופסור וולטר אדאמס Adams)), במשך שנים רבות מנהל מצפה-הכוכבים של מאונט-וילסון, סיפק לי את כל המידע שביקשתי ביחס לאטמוספרות של כוכבי-הלכת, תחום בו הוא בר-סמכא מוכר. בביקורי במצפה השמש בפאסדנה, קליפורניה, ובהתכתבות בינינו הפגין גישה הוגנת של שיתוף פעולה מדעי.
אלברט אינשטין המנוח העניק לי, בשמונה-עשר חודשי חייו האחרונים (מנובמבר 1953 עד אפריל 1955), הרבה מזמנו וממחשבתו. הוא קרא כמה מכתבי-היד שלי והוסיף להם הערות בשולי הדף. מתוך כתב-היד של "ארץ רעשה" קרא אינשטין את חמשת הפרקים מהשמיני ועד השנים-עשר; הוא רשם הערות בכתב ידו על כתב-יד זה ועל כתבי-יד אחרים, ובילה כמה וכמה אחרי-צהרים וערבים ארוכים, לעתים עד חצות, בוויכוח ודיון עימי באשר למשמעויות של התיאוריות שלי. בשבועות האחרונים לחייו הוא קרא בשנית את "עולמות מתנגשים" וגם שלושה תיקים של "זכרונות" על אותו ספר ועל הצורה בה התקבל,[1]) והביע את מחשבותיו בכתב. החילונו מקצוות מנוגדים; תחום אי-ההסכמה, כמשתקף מתוך ההתכתבות בינינו, הלך וקטן, ואם-כי עם מותו (פגישתנו האחרונה היתה תשעה ימים לפני מותו) נותרו נקודות מוגדרות היטב של אי-הסכמה, עמדתו באותו זמן שיקפה את תהליך השינוי שחל בדעתו במשך שמונה-עשר החודשים.
פרופסור ואלדו גלוק (Glock), דיקן הפקולטה לגיאולוגיה במכללת מאקאלסטר, סנט-פול, מינסוטה, בר-סמכא מוכר בתחום הדנדרוכרונולוגיה (תיארוך טבעות עצים), חיפש בספרות, בעזרת הסטודנטים להסמכה שלו, נתונים ביחס לטבעות עצים של תקופות קדומות, והשיב על שאלותי בתחומו.
ד"ר מאנלי (Manley) מהמכללה המלכותית, לונדון, פרופסור מרקאנטון (Mercanton) מאוניברסיטת לוזאן, ופרופסור תליה (Thellier) מהמצפה הגיאופיסי של אוניברסיטת פריז, העניקו לי ברוחב-יד מידיעותיהם בתחום הגיאומגנטי ושלחו לי תדפיסים של פרסומיהם.
פרופסור לויד מוץ (Lloyd Motz) מהמחלקה לאסטרונומיה באוניברסיטת קולומביה, ניו-יורק, מעולם לא נלאה מבדיקות מתמטיות ומהערות על בעיות שונות בתחומי האלקטרומגנטיות ומכניקת-גרמי-השמים שהצעתי לדון בהן.
ד"ר ניקולינס (Nikulins), גיאולוג בקאראקס, ונצואלה, הסב את תשומת לבי, כמה וכמה פעמים, לפרסומים שונים בעתונות המדעית שיכולים היו לעזור לי; הוא סיפק לי את המקור שעסק בתגלית שרידי תקופות-האבן והברונזה בצפון- מזרח סיביר.
פרופסור ג'ורג' מקרידי פרַיְס ,(McCready Price) גיאולוג בקליפורניה, קרא טיוטה מוקדמת של מספר פרקים מהספר הנוכחי. בין פרופסור זה שהגיע לגבורות, מחבר מספר ספרים על גיאולוגיה מנקודת ראות פונדמנטליסטית, לביני, ישנן כמה נקודות של הסכמה וכנגדן מספר דומה של אי-הסכמה. העיקרית מבין האחרונות היא ששעה שפרַיְס מתנגד לעצם התיאוריה של אבולוציה ונתמך על-ידי העובדה שמאז עידן המדע לא אובחן מין חדש כלשהו של בעלי-חיים, מציע אני בפרקֵי הספר האחרונים ("הכחדה" ו"אבולוציה קטקליסמית") פתרון רדיקלי לבעיה.
עם פרופסור ריצ'רדסון (Richardson) מהמכון הטכנולוגי של אילינוי ביליתי מספר ימים תוך דיון במספר בעיות בפיסיקה ובגיאופיסיקה.
אינני מתחלק עם איש באחריות על עבודתי; לכל מי שהושיט לי עזרה שעה שהאוירה בחוגים האקדמים היתה בדרך כלל רוויה טינה, מביע אני כאן את תודתי.
מתוך "הערת המחבר" למהדורת Pocket Bookב-1977
לא מצאתי במהדורה הנוכחית של "ארץ רעשה" דבר הדורש ביטול או שינוי מהמהדורה המקורית של נובמבר 1955, שהודפסה מאז, ללא שינוי, פעמים רבות.[2]
העמדה הבלתי מתפשרת של חסידי דוֹגמת האחידות (בין שנקראו יוניפורמיטריסטים, גרדואליסטים, אבולוציוניסטים, או דארוויניסטים), לפיה לא אירע בטבע שום שינוי קיצוני בעבר מפני שאין כל דבר מעין זה נצפה בהווה (השקפה ללא הגיון, דמיון, או בסיס עובדתי), התחילה להראות סימני הסתדקות, שבישרו על בקיעים עמוקים יותר, ולבסוף על התמוטטות. המונח "אבולוציה קטקליסמית" [שהוצע לראשונה בספר הנוכחי ב1955-] נכנס לספרות המדעית; המונח "קטסטרופיזם חדש" הוצע כדי שיֵראה כאילו הרעיונות החדשים שונים מאלה המוצעים כאן. ואפילו כאשר הכירו בהתערבות איתני-הטבע במהלכה של ההיסטוריה האנושית, תמיד חיפשו להקטין מממדיהם. כך למשל, ניסו להסביר את ההפרעות הגדולות הכלל-עולמיות של המאות החמש-עשרה והשמינית לפסה"נ כתוצאה מהתפרצות של הר-געש בודד, תרה סנתוריני, בים-האגיאי. אולם במקרים מסויימים, כגון התגלית של רכס תת-ימי גדול המקיף את כדור-הארץ כמעט פעמיים, חש המגלה, הִיזֶן, שעליו לומר בכתב-עת מדעי:
"התגלית שנתגלתה זה עתה של הרכס והבקע במרכז האוקיאנוס העלתה שאלות יסודיות ביחס לתהליכים הגיאולוגיים הבסיסיים ולתולדות כדור-הארץ והיו לה אפילו הדים בקוסמולוגיה".[3]
גם ווֹרְצֶל, לכשגילה את שכבת האפר הלבן המונח על קרקעית כל האוקיאנוסים והימים, המכונה "אפר וורצל", הודיע בכתב-עת מדעי:
"יתכן שנצטרך לייחס את השכבה להתפרצות וולקנית כלל-עולמית או אולי לחלק האחורי הלוהט של גופים ממקור קוסמי".[4]
כאשר מדי פעם עמדתי בפני פקולטות שלמות של גיאופיסיקאים (כמו למשל במדיסון, ויסקונסין, ב1967-) שטענו כי כל הסימנים לקטסטרופות אינם אלא תוצאה של אירועים מקומיים, הפניתי אותם לממצאים של היזן או של וורצל, או שאלתי אותם איזה מאורע מקומי יכול היה לשנות את גובה פני כל האוקיאנוסים לפני 3500 שנה כפי שמצא דאלי R.Daly)), מאוניברסיטת הארווארד, ב1930- (וכפי שאושר על-ידי קונן P.Kuenenב1959-), או לשנות את האקלים סביב כל העולם הן לפני 3500 שנה ושוב לפני 2700 שנה?[5]) אותם זמנים ממש בהם אירעו זעזועי הטבע הגדולים המתוארים ב"עולמות מתנגשים".[6])
ההרצאה בפני הפורום של בית הספר למוסמכים באוניברסיטת פרינסטון, נערכה ב14- באוקטובר, 1953. בה טענתי שיופיטר, בהיותו גוף טעון, פולט גלי רדיו; שלכדור-הארץ, בהיותו גוף טעון, יש מגנטוספרה וכי מגנטוספרה זו מגיעה עד למסלול הירח. כל התחזיות האלה אושרו לאחר מכן בנסיבות דראמטיות, והן מהוות תגליות משמעותיות.
אולם בלחץ מסע שהובילה האליטה בקהילה המדעית, נמנע ממני במשך תשע שנים כל מגע עם הסטודנטים, פרט למקומות בהם היה לפרופסור הרי הס Harry.H.Hess)), יושב-ראש הפקולטה לגיאולוגיה (לאחר מכן גיאופיסיקה) בפרינסטון, מה לומר. מספר פעמים, לאחר פרסום "ארץ רעשה", בסוף 1955, הזמין אותי הס לדבר בפני קהל של פרופסורים וסטודנטים בוגרים בפקולטה שלו.
פרופ' הס, עתה כנשיא האגודה הגיאולוגית של אמריקה ויושב ראש ועדת מדעי החלל של האקדמיה הלאומית למדעים, התרשם לרעה מיָחס הקהילה המדעית כלפי וכלפי עבודתי. ב15- במרץ 1963, הציע מיוזמתו לכתוב לי מכתב גלוי. לאחר שהבהיר שנשאר דבק בדעות המקובלות, המשיך:
"אתה בסופו של דבר חזית מראש שיופיטר ימצֵא כמקור גלי רדיו, כי לנוגה תימצֵא טמפרטורה גבוהה, שעל השמש ועל שאר גרמי מערכת השמש ימָצאו מטענים חשמליים גדולים, ועוד מספר תחזיות כאלה. על כמה מתחזיות אלו נאמר, כאשר חזית אותן, שהן בלתי אפשריות. כולן נחזו על ידך זמן רב לפני שבאה לידינו ההוכחה כי הן נכונות, ומאידך אינני יודע על שום תחזית מסוימת שלך שהוכחה מאז כמוטעית. אני נוטה לחשוב שיתרונך נובע מכך שיש לך רקע בסיסי טוב במדעי הטבע ואינך כבול על-ידי דעות קדומות וכל מיני טאבו התוחמים את דרך המחשבה של רובינו." הוא סיים את המכתב: "בין שהנך צודק ובין שהנך טועה, מאמין אני שמגיעה לך הקשבה הוגנת."
כבר בשנות השישים המוקדמות מצאתי כי במספר קורסים לגיאופיסיקה החליף הספר "ארץ רעשה" את "מוצא המינים" של דארווין – כמו למשל כאשר ביקרתי במכללת אוברלין ב1965-. באוניברסיטת פרינסטון היה הספר "ארץ רעשה", מאז שיצא לאור ובמשך שני עשורי שנים לאחר מכן, קריאת חובה בקורס לפליאונטולוגיה של פרופסור גלן ג'פסן Jepsen)). פרופסור הרי הס סיפר לי שהוא יודע את "ארץ רעשה" בעל-פה; הוא ערך ויכוח פומבי איתי בפגישה הפתוחה הראשונה של "קוסמוס וקרונוס", חוג שאירגן בקמפוס אוניברסיטת פרינסטון בינואר 1965, למטרת דיונים בעבודתי.
קבוצות כאלו התארגנו גם בקמפוסים אחרים, והתחילו להופיע כתבי-עת מיוחדים לנושא.[7])
אמרתי שלא אשנה דבר מהמהדורה המקורית. אולם לסעיף אחד הייתי רוצה להעיר מספר הערות. בשנות החמישים זכתה התיאוריה של נדידת- היבשות, שהציע וגנר Wegener)) ב1920-, להכרה מסוימת – בכנס השנתי של החברה הבריטית לקידום המדע, ב1950-, ערכו הצבעה בנושא ונמצא מספר שווה של תומכים ושל מתנגדים. בשנות השישים המאוחרות חלה תפנית דראמטית בנושא: החלק הבלתי קביל של התיאוריה – טבעו של הכוח הגורם ליבשות לנדוד – קיבל הסבר חדש. מבלי להיות מודע לכך הייתי עד לחלק מן ההתפתחות של "טקטוניקת הלוחות".
יום אחד הראה לי פרופ' הס תרשים שעשה של לולאות מאגמה הנעות מתוך הגלעין הפנימי המותך לכיוון הקרום של כדור-הארץ. הוא רצה לשמוע את דעתי על מעגלים כאלה כמקור אנרגיה להנעת היבשות. אני לא התלהבתי ממעגלים אלה, היפותטים לחלוטין.[8])
זמן מה לא ידעתי שהס פירסם את התיאוריה שלו. ידעתי על תומכים נלהבים של "טקטוניקת הלוחות" כמו טוזו וילסון מטורונטו, אך על כך שהס היה אחד ממציעי הרעיון למדתי רק מספרו של וולטר סוליבן, "יבשות בתנועה", (1974); אז נזכרתי במקרים אלה.
פול וֶסוֹן מאוניברסיטת קימברידג' ליקט מתוך הספרות המדעית למעלה משבעים טיעונים נגד טקטוניקת-הלוחות ונדידת-היבשות.[9]
עמדתי ביחס לנדידת היבשות ולטקטוניקת הלוחות היתה (ועדיין) עמדת ביניים בין זו של אלה הדוחים את הרעיון ובין זו של אלה התומכים ברעיון.
בספר הנוכחי מובאות ראיות לכך שיָם ויבשה החליפו מקומות. הימצאותם של צדפי ים על פסגות הרים גבוהים ביותר, ושל חול חופים בקרקעית אמצע האוקיאנוס האטלנטי בעומק של כחמישה קילומטרים, מעידים נגד העקרון של יבשות קבועות שצורתן רק משתנה מעט מתוך נדידתן האיטית.
אני לכן לא הייתי רואה בקווי המתאר של היבשות כיום צורות שהיו קיימות מאז ומתמיד ושרק נמתחו על-ידי נדידת היבשות או טקטוניקת הלוחות.
האנרגיה שמחפשים כהסבר לתזוזות היא תוצאה של התקרבויות של גרמי שמים לכדור-הארץ; הקטבים המגנטיים והגיאוגרפיים הוסטו כמה וכמה פעמים, הקרום התקמט או נמתח, שכבות נשברו והתעוותו בממדים כלל-עולמיים.
הכוח המניע בא מבחוץ; ומתוך אינרציה יכולה היתה העתקת השכבות להימשך בקצב הולך וקטן, מאות בשנים.
הפעילות הוולקנית ורעידות האדמה שתיארתי ב"עולמות מתנגשים" היו תוצאה של התרחשויות אלו ההולכות וקטנות עם הזמן. עלינו לחפש בספֵרה השמֵימית את סיבת הלחצים המשתחררים ברעידות אדמה; וככל שמתרחקים בזמן מהפעלת הלחצים, כך יפחת מספרן וחוזקן של הרעידות.
רק אם נלמד את שקרה לכדור-הארץ לפני פחות מארבעת-אלפים שנה, יכולים אנו להגיע להבנה שכה רבים עדיין מפחדים להיתעמת עימה. על כך יש לנו מאגר בלתי נדלה של עדויות אנושיות – קצת מתוכן לוקט ב"עולמות מתנגשים" – ומאגר נוסף של תופעות גיאולוגיות בלתי מוסברות, אך הנושאות את הסבר עצמן, מכל קווי הרוחב והאורך – המובאות בכרך הנוכחי.
הקדמה למהדורה העברית
"ארץ רעשה" יצא לאור חמש שנים אחרי "עולמות מתנגשים", כתשובה למבקרים שטענו שאין לחדש חידושים במדע על סמך מסורות-עם. הספר תורגם לכתריסר שפות, אולם רק לאחרונה הוחל בתרגום ספריו של וליקובסקי לעברית.
מתחילת שנות השמונים פותחו תיאוריות, כגון זו של אלברז, הטוענות להתנגשות אסטרואיד עם כדור-הארץ שגרם להכחדת הדינוזאורים, והמאוששות את התזה של קטסטרופיזם בניגוד לזו של אחידות ואבולוציה איטית שהיתה כה מקובלת ב1950- כאשר "עולמות מתנגשים" זעזע את עולם האקדמיה. האסטרונומים והגיאולוגים כבר מודים שהתנגשויות יכולות היו לקרות, ואכן קרו, אך לא כל כך קרוב לזמננו. כאן מביא וליקובסקי ראיות גיאולוגיות לכך שקטסטרופות כאלה קרו, הן בזמנים קדומים והן בזמנים היסטוריים.
מאידך, התפתחויות ותיאוריות חדשות במדע הגיאולוגיה בעשרים-וחמש השנים האחרונות, כגון טקטוניקת הלוחות, העונות על חלק מן הבעיות הגיאולוגיות המלוקטות כאן, אין בהן כדי לענות על ההיקף ועל הפתאומיות של תופעות, כמו הפתאומיות בה כיסה מעטה הקרח את כדור-הארץ בתקופת הקרח, הפתאומיות בה שקעו פני המים סביב העולם כולו לפני 3500 שנה, או הפתאומיות של היפוכים מגנטיים, ועל עוד ועוד מן התופעות הגיאולוגיות המתוארות כאן.
מאחר שהספר מביא תמיכה חזקה ל"עולמות מתנגשים" ממדע הגיאולוגיה, ניסו האסטרונומים להתעלם מספר זה,[10]) כדי להמשיך ולטעון שוליקובסקי מסתמך רק על אגדות ומסורות-עם. לכן בעברית מתוכנן הספר "ארץ רעשה" לצאת לאור יחד עם, או אף לפני, "עולמות מתנגשים".
—————————————
ברצוני להודות במיוחד לד"ר מיכאל גרדוש על עזרתו בעריכה המדעית,
וליצחק הירשטל על עזרתו הרבה במלאכת התרגום.
מראי המקום בהערות מובאים בעברית, פרט לשם הסופר המובא בשפתו המקורית (וכן אותיות קיצור כתבי-העת), כך שהמעונין לבדוק את המקור המדויק בשפה המקורית יוכל למצאו בקלות בביבליוגרפיה תחת שם הסופר. הערות עדכון שהוספנו למהדורה העברית, מספריהן מובאים בסוגרים.
שולמית וליקובסקי כוגן
[1] ) הכוונה ל Stargazer, שיצא לאור בניו-יורק בהוצאת Ed Morrow (1983), ובעברית חרם בשם המדע (תשס"א).
[2] עד 1977, הודפס Earth in Upheaval בשפה האנגלית ארבע-עשרה פעם בכריכה קשה. נוסף לכך הודפס עשר פעמים בהוצאת הכריכה הרכה של "דלטה", שמונה פעמים בהוצאת "לורל", כמו גם מספר פעמים ב"ספרי ספֵרה" באנגליה כמו כן בהוצאת "אבקוס", שלא לדבר על התרגומים לשפות רבות אחרות.
[3] Heezen, "הבקע בקרקעית האוקיאנוס", Scientific American אוקט. 1960.
[4] Worzel, "השתקפויות נרחבות במעמקי הים המזוהות כ'אפר לבן", Proc. Nat. Acad.Sci., 15 במרץ 1959.
[5]) ראה מראי מקום מדויָקים כאן בפרק 11.
[6] ) מענין מאמרם של Neev and Friedman, בScience-, אוקט. 27, 1978, בו הם נוקטים בתאריכים אלה בדיוק: "הנתונים שהוצגו מהשוליים המערבים והמזרחים של התת-לוח subplate)) של סיני, מורים על… פעילות טקטונית… בין 2700 ל3500- שנה."
[7] ) בין כתבי-העת ניתן למנות את Catastrophism and Ancient History ,Kronos ,Pensee, Aeon, Society for Interdisciplinary Studies, The Velikovskian, ועוד.
[8]) ראה Press & Sievers, "ארץ", ע' 702-701, ע' 728.
[9] Wesson, "טיעונים נגד נדידת-היבשות וטקטוניקת-הלוחות", The Journal of Geology, (מרץ 1972) כרך 80, מס' 2, ע' 197-185.
[10]) ראה ויכוח ב Physics Today, אפריל 81' (גם ספטמבר 80' ויוני 82').
תוכן "ארץ רעשה":
פרק ראשון: בצפון
באלסקה (1). איי השנהב (3).
פרק שני: מהפכה
הסלעים-התועים (8). ים ויבשה החליפו מקומם (10). מערות אנגליה (12). בתי קברות ימיים (15).
פרק שלישי: אחידות
תורת האחידות (18). ההיפופוטם (22). קרחונים צפים (24). דארווין בצפון-אמריקה (25).
פרק רביעי: קרח
לידתה של תיאורית תקופת-הקרח (27). במישורי רוסיה (30). תקופת-הקרח באזורים הטרופיים (32). גרינלנד (33). האלמוגים של אזורי הקוטב (35). לויָתנים בהרים (38).
פרק חמישי: נחשול גיאות
בקיעים בסלעים (41). שכבת היער בנורפולק (45). מערת קמברלנד באמריקה (48). בצפון סין (49). מכרה האספלט של "לה-בראה" (52). מחצבת "אגֵיט ספרינג" (54).
פרק שישי: הרים ובקעים
התרוממות הרי האלפים והרים אחרים (57). הרי ההימליה (60). גבעות הסיוואליק למרגלות ההימליה (63). טיאהואנקו בהרי האנדים (65). רמת קולומביה (70). יבשת שנבקעה (72).
פרק שביעי: מדבריות ואוקיאנוסים
הסהרה (75). חצי-האי ערב (77). מפרצי קרולינה (79). תחתית האוקיאנוס האטלנטי (80). קרקעית הים (83).
פרק שמיני: הסטת הקטבים
הגורם לתקופת הקרח (86). קטבים מוסטים (88). נדידת היבשות (93). המסלול המשתנה (97). הקרום המסתובב (99).
פרק תשיעי: הסטת הציר
ארץ במלקחיים (103). אוקיאנוסים מתאדים (104). עיבוי (107). הנחת עבודה
(A Working Hypothesis) (108). קרחונים ונחשולי מים (111). היפוך הקטבים המגנטיים (114). הרי-געש, רעידות-אדמה, כוכבי-שביט (117).
פרק עשירי: לפני 3500 שנה
אחורה בזמן (123). ימת הקרח אגאסי (127). מפלי ניאגרה (128). קרחון הרון (130). נהר המיסיסיפי (131). מאובנים בפלורידה (133). אגמי "האגן הגדול" וסוף תקופת הקרח (135).
פרק אחד-עשר: צניחת הטמפרטורה
צניחת הטמפרטורה (138). טבעות עצים (140). מגורי אגם (141). ירידה פתאומית בגובה פני האוקיאנוסים (144). הים הצפוני (146).
פרק שנים-עשר: הריסות המזרח
כרתים (150). טרויה (153). הריסות המזרח (155). זמנים ותאריכים (159).
פרק שלושה-עשר: תבניות תיאורטיות מתמוטטות
גיאולוגיה וארכיאולוגיה (163). תבניות תיאורטיות מתמוטטות (165). בתקופות גיאולוגיות קדומות (167). פחם (171).
פרק ארבעה-עשר: הכחדה
מאובנים (176). עקבות (178). המערות (179). הכחדה (181).
פרק חמישה-עשר: אבולוציה קטקליסמית
קטסטרופיזם ואבולוציה (186). התיעוד הגיאולוגי וצורות החיים המשתנות (189). מנגנון האבולוציה (193). מוטציות ומינים חדשים (198). אבולוציה קטקליסמית (202).
פרק ששה-עשר: סיכום (207).
נספחים:
"עולמות-מתנגשים" לאור הממצאים בארכיאולוגיה, גיאולוגיה ואסטרונומיה (הרצאה בפני הפורום ללימודי מוסמכים באוניברסיטת פרינססטון) (211).
הרי הֶס ותזכירָי (239)
ביבליוגרפיה.
