ויאמר, ויען – אך ממצרים עוד לא השתחררנו – תגובה

בכתבתו המענינת של צור ארליך, "ויאמר ויען" (דיוקן 23.4), למעשה כבר מתחת לכותרת נשאלה השאלה: האם התגליות החדשות תואמות המקרא, שהאחרונות בהן – חומת המלך שלמה (שגילתה אילת מזר) וכתובת עברית מימי שלמה (שפענח גרשון גליל) – "האם זה מה שיחולל מהפך בחקר המקרא?"

בכתבה ראיין צור ארליך את ישראל פינקלשטין, הטוען שאין למצוא בקרקע את התיעוד ההיסטורי התנ"כי, עד לממלכה המפולגת, ולעומתו את יואל בן- נון הטוען ש"לא מוצאים" אינו טיעון, "עוד ימצאו" . כמו כן רואיינו אילת מזר וגרשון גליל על ממצאיהם החדשים.

ובסוף הכתבה הובאו דבריו של יואל בן-נון, שסיכם את הוויכוח בין  הדוגלים ב"ארכיאולוגיה מקראית", לבין הדוגלים ב"ארכיאולוגיה עצמאית", כמבוי סתום של "שליטה הגמונית של פרדיגמה שאינה מוכנה לשמוע דעות אחרות"

ואכן כך הגיב ישראל פינקלשטין, כאשר נשאל מה הוא אומר על הממצאים החדשים המתאימים לתיעוד התנ"כי: "טבעי שיש נסיונות די נואשים להביא הוכחה ניצחת לחוסר התקפות של הגישה הביקורתית. אבל למרבה השמחה, פירמידת חקר ההיסטוריה הישראלית בנויה על בסיסה ולא על חודה. כלומר, הוצאת לבנה מהפירמידה לא תגרום לקריסתה. נגיד, תיאורטית, שימצא קיר גדול ומרשים בירושלים, חומה תקרא לו, מהמאה העשירית לפני הספירה. אז מה? האם ממצא כזה יהפוך את כל חקר ההיסטוריה הישראלית?"

ומה הוא בעצם אותו בסיס של "פירמידת חקר ההיסטוריה הישראלית" שעליה פינקלשטין כל כך סומך? בכתבה זה לא הובהר, אך למעשה זו הסתמכות הארכיאולוגיה הישראלית על הכרונולוגיה המצרית – כל התקופות הברונזה ותקופת הברזל מתוארכות לפי לוח הזמנים המצרי בכל שכבות אתרי החפירות בארץ. כך מתחילת החפירות המדעיות הראשונות בארץ-ישראל שנערכו על-ידי סר ויליאם פטרי עוד במאה התשע-עשרה, ונמשכו על-ידי אולברייט ואחרים בראשית המאה העשרים, וכך נשאר הדבר עד היום, כמשתקף מכל פרקי הספר (The Archaeology of Ancient Israel, (1992 בעריכת אמנון בן-תור:

הבעיה היא שלא רק המינימליסטים הדוגלים ב"ארכיאולוגיה עצמאית", כמו פינקלשטין, אלא גם המקסימליסטים, הדוגלים ב"ארכיאולוגיה מקראית", כמו יואל בן-נון, מסתמכים על הכרונולוגיה המצרית. ולא רק שהם מקבלים את תיארוך השכבות לפי לוח הזמנים המצרי, אלא הם מקבלים גם כדבר המובן מאליו, שיציאת-מצרים וכיבוש הארץ אירעו במאה 12-13לפני הספירה, תאריך המבוסס על ימי שלטונם של פרעונים כמו רעמסס השני או מרנפתח, אם כי תאריך זה מקצר את תקופת השופטים מארבע מאות שנה למאתים שנה בלבד.

תאריך זה, הוא גם שנותן פתחון פה ל"פתרונות" של מינימליסטים כמו פינקלשטין, כי, כפי שהסביר צור ארליך, "סיפור יציאת מצרים וכיבוש הארץ אינו הולם את המאות 13–12 לפני הספירה, שהוא אמור להתרחש בהן, בין השאר משום שמצרים שלטה אז גם בארץ כנען, ומשום שערי הארץ לא היו אז מבוצרות, ויריחו והעי לא רק שלא היו מבוצרות אלא גם, על פי השכבות באתריהן, לא היו אפילו מיושבות".

ליציאת מצרים  הדרמטית לא מוצאים כל התיחסות בהיסטוריה המצרית; ואם כי בספר שופטים אין המצרים מוזכרים אפילו פעם אחת, לפי הכרונולוגיה המצרית, ניהלו הפרעונים  סתי, רעמסס השני, מרנפתח ורעמסס השלישי, מלחמות בא"י בזמן המיוחס לתקופת השופטים,.

לכן, מאחר שאת המסופר במקרא אין מוצאים בקורות מצרים, ואת המסופר בקורות מצרים אין מוצאים במקרא, אין פלא שבשכבות הארכיאולוגיות בארץ – המתוארכות לפי הכרונולוגיה המצרית – לא מוצאים את המתועד בתנ"ך.

מענין, שאף אחד מהמרואיינים בכתבה לא הזכיר את פתרונותיו של עמנואל וליקובסקי. אין זאת אלא כי ספריו דורשים שינוי פרדיגמות, ולכן נוח לארכיאולוגים להתעלם מהם.

 

ואם כי מקור ראשון פירסם בשעתו מאמרים על ספריו,  מאת חנן אלפר (22.10.97, ו-14.6.04) אך היה זה מזמן, וראוי לידע את הקוראים הצעירים – ולאתגר אותם ללמוד ולהמשיך את מחקריו של וליקובסקי.

 

היחוד בשיטתו של וליקובסקי הוא בכך שאיננו פותר בעיה מקומית זו או אחרת, אלא נותן פתרון אחד לשאלה כולה. פתרון המאיר באור חדש את המחקר ההיסטורי של כל המזרח הקדום, כולל את בעיית "תקופת החושך" ביוון.

 

בסדרת ספרי "תקופות בתוהו " מוכיח עמנואל וליקובסקי, כי ישנה טעות של למעלה מ-500 שנה בכרונולוגיה המצרית. עם קיצורה, נוצרת התאמה מופלאה בין הממצאים במצרים לבין המתועד בתנ"ך דור אחר דור באתר

שתי היסטוריות – ישראל ומצרים – המנוכרות זו מזו, מתואמות בתקופות בתוהו מתוך מחקר הנקרא כמו סיפור בלשי. בספר זה מתגלים זיהויים מעניינים ומרגשים כגון, תבליטים של המלכה חאתשפסות המתארים את מסעה של מלכת שבא אל המלך שלמה, ותבליטים של פרעה תחותמס השלישי המתארים את כלי המקדש שלקח שישק, ועוד סינכרונים רבים הנובעים מן השחזור המוצע, המורים על הצורך לקצר את הכרונולוגיה המצרית בלמעלה מחמש מאות שנה.

במהדורה העברית של תקופות בתוהו נוסף פרק, בו הביא וליקובסקי ראיות ארכיאולוגיות שהגיעו לאחר שהספר יצא לאור לראשונה – מיריחו, חצור, ממבצרו של שלמנאסר ועוד – המאוששות את לוח הזמנים המובא בספר; ונוספה גם טבלא הממחישה את השחזור, (ניתן לראותם גם באתר  https://velikovsky.net ).

על-ידי הזזת תחילת הממלכה החדשה במצרים בכ-540 שנה קרוב יותר לזמננו, ניתן להבחין בתופעה מפליאה. דברי ימיהם של מצרים ושל ישראל, המנוכרים אלה מאלה, נעשים מקושרים בכל דור. (ראה טבלא)

על תקופות בתוהו, כאשר יצא לאור באנגלית, כתב לוליקובסקי פרופ' אֶטְיֶן דריוטון, מי שהיה מנהל שרותי העתיקות במצרים: "אתה ממוטט רבות מהנחותינו ההיסטוריות שחשבנו למבוססות. אבל אתה עושה זאת ללא כל דעות קדומות ובתיעוד מלא.."

פרופ' פפיפר (Robert H. Pfeiffer), מאוניברסיטת הארווארד, כתב על כריכת הספר: ד"ר וליקובסקי מגלה בקיאות עצומה וחריפות יוצאת דופן…  ומתעד את כל קביעותיו במקורות… אם ד"ר וליקובסקי צודק, ספר זה הוא התרומה הגדולה ביותר לחקר ההיסטוריה העתיקה שנכתבה אי-פעם."

בספר המשך (שנשאר בכתב-יד ויצא לאור רק בעברית) תקופות בתוהו – ההיתה תקופת חושך ביוון?מגיע השחזור לפתרון מפתיע בפשטותו ביחס לתעלומת חמש מאות "שנות החשכה" החסרות כביכול ברצף התרבותי של יוון, ופותר את "הבעיה ההומרית" ואת הוויכוחים בין הארכיאולוגים שהתעוררו כמעט בכל אתר חפירות ביוון.

לפני כמאה שנה, נתגלו בחפירות במיקני שביוון חפצים שעליהם חרותים שמות פרעונים מן השושלת השמונה-עשרה. היות והתאריך המקובל עבור השושלת השמונה-עשרה, היו המאות הארבע-עשרה והשלוש-עשרה לפני הספירה, יוחס זמנם של הכלים המיקניים שנמצאו שם למאות אלו, ולפיכך חייבת היתה התרבות המיקנית כבר לסיים את מהלכה לקראת סוף המאה השתים-עשרה. העידן ההיסטורי, כלומר התקופה ההלנית, לא החלה לפני שנת 700 לערך. לשנים שביניהן אין כל היסטוריה על אדמת יוון. וכך, לפני כמאה שנה אולצו ההיסטוריונים של יוון, על סמך העדות שהציגו האגיפטולוגים, להכניס חמש מאות שנות "חושך" בין סוף התקופה המיקנית לבין תחילת התקופה ההלנית.

בספר מדגים וליקובסקי איך בכל תחומי המחקר של תולדות יוון, עומדים החוקרים שוב ושוב בפני אותה בעיה של חמש מאות שנים מיותרות, אך מכיוון שהכרונולוגיה המצרית היא הקובעת –מחפשים כל מיני פתרונות מקומיים ומתעלמים משורש הבעיה שהכרונולוגיה המצרית מוטעית ביותר מ-500 שנה.

בסוף הספר, בפרק גדול, "אסטרונומיה וכרונולוגיה – מקור הטעויות בכרונולוגיה המצרית", חושף וליקובסקי את הטעויות ההיסטוריות והאסטרונומיות, שעליהן מושתתת הכרונולוגיה המצרית. הפרק משכנע במיוחד, כי מובא בו גם פתרון לשאלה לאיזה כוכב המצרים אכן התכוונו בשיטת חישובי הזמנים שלהם. מאמר זה מאד חשוב ויצא בעברית גם כחוברת נפרדת.

כמו כן מובא בהקדמה לספר פרק חשוב בנושא התיארוך בעזרת פחמן רדיואקטיבי.

מבחינה מדעית יש לספר ההיתה תקופת חושך ביוון? חשיבות רבה. אי אפשר להאשים את כותבו במגמתיות מתוך נסיון לכפות את התנ"ך על הארכיאולוגיה, משום שהספר כמעט שאיננו עוסק במאורעות המסופרים בתנ"ך.

לספר זה הוסיף חתן פרס ישראל, פרופסור דוד פלוסר, הקדמה, בה כתב:

"האם לא הולכנו שולל אחר כרונולוגיה מצרית כוזבת?… האם היתה ההיסטוריה של מצרים הרבה יותר קצרה במציאות מאשר סוברים כיום? אם ניתן היה להראות זאת אזי היתה בעיית תקופת החושך ביוון נעלמת. רק מומחים ללא דעה קדומה יכולים לדחות או לקבל את פתרונותיו של וליקובסקי.

"דבר אחד ברור: הספר החדש מטפל בבעיה אמיתית. לא היה מחברו שהמציא את הבעיה. לאחר פענוח הכתב הלינארי ב' נפתח מחדש מכלול הבעיות הסבוכות, כאשר הוכח בעליל שהמיקנים היו יוונים שדיברו בשפה שהיתה קודמתה של התשתית הלשונית של "האיליאדה" ו"האודיסאה". זכותו של הספר הנוכחי שהוא מביא פתרון מקורי לבעיה אמיתית. היהיו מספיק מומחים טובים המוכנים להתמודד עם הפתרון המוצע?"

בארצות הברית, בקנדה ובאנגליה עוסקים במחקריו של וליקובסקי מספר כתבי-עת. אולם בארץ עוד לא נמצא אותו מומחה המוכן "להתמודד עם הפתרון המוצע", אף אין מאפשרים יצוג לספריו – לא בכנסים ולא באוניברסיטאות – חרם של ממש.

והמצב עדיין כפי שכתב ד"ר עזריאל קרליבך, עורך "מעריב", כאשר "תקופות בתוהו" יצא לאור לראשונה בארצות הברית, במאמר גדול "שש מאות שנה שאבדו ויציאת מצרים שנמצאה" :

"אסור להיות גאון… אבל במיוחד שבמיוחד במדע, כי מי שבא וכותב רומן הרי הוא 'רק' מעמיד בצל את המספרים האחרים שלא היו כל כך מוצלחים, – ועדיין אפשר להתווכח על טעם וריח. אך מי שבא ומגלה במדע… תגלית גאונית… כל מה שהאחרים כתבו שוב אינו ענין של טעם וכשרון אלא הוא פשוט – ל א  נ כ ו ן, מופרך, מגוחך…  הרי ספריות שלמות נראות פתאום טפשיות… ועתה צא ולמד, כיצד יתקוממו, יעמדו על נפשותיהם כל המלומדים האלה על וליקובסקי זה. כי הוא חטא בשני העוונות שאין להם כפרה גם יחד: ג ם בגאוניות ו ג ם בכל מקצועיות, גם במה שאין עליו גושפנקה של צרות-אופק מדופלמת באפיק א ח ד של המדע, וגם במה שהוא אוריגינלי"

לכן מאד חשוב לענין סטודנטים צעירים שעוד לא נלכדו לפרדיגמות  הארכיאולוגיות, ביחוד מאחר והויכוח הוא למעשה לא רק מדעי אלא גם פוליטי.

אילו מחקריהם של האסכולה התל-אביבית, כמו פינקלשטין, היו אכן מדעיים גרידא, הם היו מסתפקים בכתבי עת ארכיאולוגים. אולם, הם שוב ושוב מפרסמים את "ממצאיהם" (למעשה חוסר ממצאיהם) בעיתונות הכללית.  נוסף למאמר ב"הארץ" –  "התנ"ך: אין ממצאים בשטח" המוזכר בכתבה , אני נתקלתי גם במאמרים כמו "למלך אין כתר" בכתב-העת ארץ וטבע, כתב עת לאיכות הסביבה, (מאי – יוני, 2001); "ממלכה או בדיחה" במוסף מעריב (30.1.05), כמו גם בתכניות בטלוויזיה וברדיו. הלהט הזה לנפץ את  מסורת העם היהודי ולהפיץ זאת בכל דרך לתודעת הדור הצעיר ברור שהוא פוליטי.

המצב בארץ הגיע לידי כך שבכתב-העת על הפרק המיועד למורים לתנ"ך מטעם משרד החינוך, מביאים את התיאוריות המינימליסטיות של אסכולת תל-אביב, וכותביהם היודעים על ספריו של וליקובסקי מבטלים אותם מבלי לקרוא אותם. עד כמה זה אכן נעשה אפשר להיווכח מתגובתי שפורסמה ב"על הפרק" תשס"ה:

בין השאר כתבתי שם:

"השתוממתי לראות בחוברת על הפרק (תשרי תשס"ב) – האמורה ליָצג את המקרא לתלמידי ישראל באמצעות מוריהם, את מאמריהם של דוד אוסישקין ונדב נאמן, המציגים את המסופר במקרא כלא היה מבחינה היסטורית.

מבחינת יושר אינטלקטואלי מצאתי שמאמרו של אוסישקין לוקה בחסר בניתוחו הקצר את שחזור ההיסטוריה העתיקה של עמנואל וליקובסקי. אוסישקין  מציג את השחזור כמבוסס בלעדית על הזיהוי של מלכת שבא עם המלכה המצרית חאתשפסות וכותב בלגלוג שלוליקובסקי כלל לא איכפת שמלכת שבא מלכה במאה העשירית וחאתשפסות במאה החמש-עשרה לפסה"נ, וכמו כן הוא טוען שהכרונולוגיה המצרית מבוססת מבחינה אסטרונומית, ולכן הוא מגדיר את מחקריו של וליקובסקי כ"מחוץ לגדר". ברור שהוא מעולם לא טרח לקרוא את ספריו של וליקובסקי.

הרי זוהי בדיוק טענתו של וליקובסקי, אותה הוא מוכיח בהרחבה ב"תקופות בתוהו", כי ישנה טעות שיטתית של כחמש מאות שנה בכרונולוגיה המצרית…

– – –

ביקורת המקרא כבר עברה גילגולים רבים. הסיפור הבא הינו דוגמא לאמינותם של המחקרים ה"מדעיים", המבוססים על לוח הזמנים המצרי, בניגוד לפתרון הפשוט שנובע משיטתו של וליקובסקי.

הפרק החמישי בתקופות בתוהו עוסק בממצאי החפירות באוגרית (ראס-שמרה), על החוף הסורי. ע"פ כלי החרס המיקניים שנמצאו שם, תוארכו השכבות, כמקובל, עוד בטרם פוענחו הכתובות, למאות החמש-עשרה והארבע-עשרה לפני הספירה.

ע"פ הממצאים הנ"ל נקבע, ללא כל ספק, כי אוגרית היתה עיר כנענית קדומה, בתקופה שקדמה ליציאת בני-ישראל ממצרים, וכל הפרסומים העוסקים בשרידי הספרות והתרבות שנחשפו בה, מבוססים על קביעה זו.

הלוחיות שנמצאו שם היו כתובות בכתב יתדות בארבע שפות שונות. אחד מסוגי הכתב שנתקשו בזיהויו, נמצא כי הוא איננו כתב יתדות רגיל אלא כתב אלפביתי שהשתמש בסימני כתב היתדות. נתברר כי זוהי עברית קדומה, הכתובה בכתב יתדות.

"המבוכה היתה רבה. עד אז, במשך שלושה דורות, קבעו מלומדים בעלי שם, פרשנים, כותבי ערכים עבור אנציקלופדיות… במומחיות רבה, שביטוי זה או אחר בתהלים או במשלי לא יכול היה להיות בשימוש כבר בימי דוד או שלמה במאה העשירית, ומוצאם בתקופה הרבה יותר מאוחרת… כמעט שש מאות שנה אחרי הנביא ישעיהו.  והנה עתה נמצאו אותם הביטויים בכתבי ראס-שמרה מתקופה המקדימה את הנביאים בשש עד שבע מאות שנה.

ההשקפה החדשה, השלטת מאז חפירות ראס-שמרה, אף היא מתיחסת ליסודות רבים בתנ"ך  – כאל חיקוי, אך הפעם ממקורות כנעניים; מאחר שהיו קיימים כבר כשש מאות שנה לפני המועד המיוחס להם במקרא הרי לא יתכן שהיו ממוצא יהודי…

מאחר שהשחזור מחייב הצבה של תקופת ראס-שמרה-אוגרית לתקופת המלכים, קיום הקבלות בין ביטויים בארץ ישראל לבין ביטויים בעיר סורית בת אותה תקופה, עיר בה נלמדו שפות העמים השכנים, אינו אלא טבעי ביותר.

השחזור הנוכחי של תולדות האנושות מטיל אמנם נטל כבד על מושגי ההיסטוריה המקובלים עקב תיקון של חמש עד שש מאות שנה, אך כיצד יוכל המצפון המדעי לגשר על פני פער כפול במימדיו, ולפשר בין תוצאות המאמצים שהושקעו בביקורת המקרא ובין הממצאים הארכיאולוגים של ראס-שמרה? כאן הפער הוא אלף ומאתיים שנה."

– – –

אז אלה היו, אם לא היוונים, אז הכנענים – אבל בכל מקרה התיעוד התנ"כי לא אמין, והכרונולוגיה המצרית היא הקובעת.

היום זה לא משה אלא יאשיהו –  אבל ברור שהתיעוד התנ"כי לא אמין, והכרונולוגיה המצרית היא הקובעת.

בסקירה כללית מתקבל הרושם שהארכיאולוגיה לא מילאה את תפקידה כמורת דרך להיסטוריה, אלא להיפך, שירתה את ההיסטוריה המצרית ואת המסורות הכרונולוגיות שלה – בספקה הסברים שונים ומשונים, ובלבד שהממצאים הארכיאולוגיים יתאימו לכרונולוגיה המצרית."

לאחר שקוראים בכתבה את תגובותיו של פינקלשטין, מבינים שהממצאים החדשים תואמי המקרא, לא יחוללו מהפך בחקר המקרא שלו, וגם יואל ב-נון לא מצפה למהפך, כפי שאמר: "תמיד יש סתירות – מתמודדים איתן"

רק אם וכאשר הארכיאולוגים שלנו יצאו משעבודם לכרונולוגיה המצרית המוטעית והמטעה, רק אז, סוף סוף יתחולל מהפך בחקר המקרא

"הארכיאולוגיה של ארץ-ישראל משלימה בסוף המאה העשרים את תהליך המעבר לעצמאות מדעית" – כך סוכם אותו מאמר מסעיר ב"הארץ" –  "התנ"ך – אין ממצאים בשטח".

אך נכון יותר לומר שהארכיאולוגיה של ארץ-ישראל נמצאת על סף שעבוד מוחלט לכרונולוגיה המצרית, והגיע הזמן לעשות "יציאת מצרים" משם – רק כך תוכל להגיע ל"עצמאות מדעית".

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מאמרים נוספים

סיכום חצי הדרך

מתוך תקופות בתוהו – ישראל ומצרים –   בפתח הספר הצבתי בפני הקורא את הבעיה הבלתי פתורה של חוסר התיאום בין קורות עם ישראל לבין קורות מצרים מבין

קרא עוד »

הקדמה ל"עולמות מתנגשים"

הקדמה עולמות מתנגשים מספר את סיפורם של קרבות בין גרמי שמים שהתרחשו בזמנים היסטוריים. בקרבות אלו השתתף גם כדור-הארץ. הספר מתאר שתי מערכות של דראמה גדולה,

קרא עוד »

טבלת ההמחשה

כמובא בהוצאה העברית של "תקופות בתוהו – ישראל ומצרים"   רבים מקוראי המהדורה המקורית של "תקופות בתוהו" (Ages in Chaos) הביעו את צערם על כך שלא נכללו

קרא עוד »

ציר הזמן

ציוני דרך בעבודה המדעית ותולדות חייו של עמנואל וליקובסקי

ציר הזמן

כתביו

חלק מהספרים בטקסט מלא, קטעים ומבואות, מאמרים שלו ועל שיטתו

כתביו