כאשר אחר יום בספריה הציבורית ברחוב 42 בניו-יורק עמנואל ואני הלכנו ל"סנטרל פרק" והתישבנו על ספסל, אמרתי לו שהחיים לצידו לא תמיד היו קלים , אך הם לבטח היו הרפתקה. זה מסכם במידה מסוימת את חיי עם עמנואל.
הוא תמיד היה בחיפוש אחר עוד ידע, ופנה לכיוונים שונים כדי למצוא רמזים נוספים לצפיותיו ולמחשבותיו האינטואיטיביות. הוא דמה לציד במרדף – אם כי הוא לעולם לא היה צד בעל חי או דג דגים, הוא כיבד את החיים מכדי לעסוק בספורט מסוג זה – אך כאיש בעל חזון, שבדק בכיוונים רבים, מניעיו היו הרצון והדחף לדעת יותר.
הוא היה עניו וגאה בו-זמנית, ויותר מכל הוא היה לוחם גדול שאף פעם לא הסתפק בתשובה שלילית. הוא הלך לברי-הסמכא של העבר, כמו גם אל ברי-הסמכא החיים לחפש הסברים. הוא אף פעם לא התיאש. כאשר אחת מצפיותיו לא התגשמה, הוא פנה לכיוון הבא כדי למצוא את התשובות שחיפש. הוא זנח דרך אחת ופנה לבאה מבלי לאבד ביטחון בחיפוש אחר מה שקיווה שיהיה הפתרון והאמת. בסך הכל עמנואל היה אדם בעל אופי מאוד מיוחד. כפי שאמרתי, גאה ועניו, אמיץ שלא התיאש אפילו כאשר כל הסיכויים היו נגדו וההתקפות האישיות שהוטחו כלפיו היו מכריעות כמעט כל אדם. כמובן, המתח והלחץ השתקפו לאורך חייו. היו זמנים שנכנס לדיכאון כתגובה לקשיים שעמדו בדרכו, ואין פלא, עברתי איתו זמנים קשים מאד ויכולתי להבין כאשר המשא היה קשה מנשוא.
הוא היה אדם מאד עדין, הוא דאג להוריו, לחבריו, ולאדם הפשוט. הוא הושיט יד לבני אדם, הוא מצא זמן לנחם, ליעץ ולעזור, אף פעם לא היה עסוק מכדי להקשיב למסכנים, מבוגרים וילדים כאחד. הוא היה אופטימיסט גדול שהאמין בטוב האדם ובתכלית החיים, והיה לו גם חוש הומור עדין. הוא היה מספר סיפורים גדול והיה מספר אנקדוטות. כאשר הייתי מדוכאת ביקשתי שישמח אותי, והוא היה אומר, בואי נספור את הדברים שבהם נתברכנו. והיינו סופרים. וזה עזר לנו כל פעם להרגיש אושר וחיוביות.
