שש מאות שנה שאבדו ויציאת מצרים שנמצאה

מתוך מאמר של ד"ר עזריאל קרליבך,"מעריב", 5 באפריל, 1953

זהו אחד הסיפורים המשונים ביותר, שנפל בחלקי לספרם. ואיני יודע כיצד להתחילו (ואתקשה לסיימו). כי שבעים פנים לו – וכולם מענינים לא פחות משהם משונים.

 

… הוא נולד כזה, בתיבת נוח של החוכמה היהודית, שדוגמאות כל היצור בה – ובתיאבון הזה, להפליג משם, על פני המים הרבים המכסים את פני העולם, בסקרנות הזאת למרחבים, בכשרון הזה לגעת בכנפיו בפסגות רחוקות, ביצר הזה לדעת, לדעת את הכל, בתכונה הזאת לספוג לתוכו כל מדע על כל פרט שבו, ולשוב אחרי כן, בכוח התחושה, אל תיבת נוח היהודית, ולהשקיף משם על כל האופקים…

עמנואל וליקובסקי, אינו מתפלא, איפוא כלל, על נידודיו שלו על פני האוניברסיטאות והפקולטות והספריות ו…הארצות, על בקיאותו בפיסיקה וברפואה, באסטרונומיה ובפילולוגיה, במדע המקסיקני הקדום ובמדעי הנפש המודרני – ועל שיבתו, מכל סיוריו אלה, אל מקור מחצבתו היהודי. בעיניו שלו אין זה אלא טבעי…

אבל כל העולם מתפלא. יותר מזה: העולם-גולם שונא זאת. הוא דורש מקצוע. שלט קבוע, –  אם אפשר: עם רשיון. אם אתה כותב על בעיות אסטרונומיות – בבקשה להיות אסטרונום בלבד. להיות מרצה באובסרבטוריון מוכר, לפרסם פעם בחמש שנים מאמר בכתב-עת מקצועי שאיש אינו קורא אותו, לדבר על פורמולות, שאיש אינו מבין אותן – והעיקר: לא להבין ולא כלום בכל שאר השטחים. להיות נאמן לשבועונים ההיטוליים: פרופסור מפוזר ותלוש מן המציאות. כזה הנוסע בכיוון אחד בלבד, ולאו – יבואו שוטרי המחשבות ויעשו לך רפורט על עבירה על תקנות התנועה של הרעיונות…

 

אסור להיות גאון אוניברסלי

גם אז, – במסלול הכיוון האחד – אסור להיות גאון… אבל במיוחד שבמיוחד במדע.

כי מי שבא וכותב רומן הרי הוא "רק" מעמיד בצל את המספרים האחרים שלא היו כל כך מוצלחים, – ועדיין אפשר להתווכח על טעם וריח. אך מי שבא ומגלה במדע… תגלית גאונית… כל מה שהאחרים כתבו שוב אינו ענין של טעם וכשרון אלא הוא פשוט – ל א  נ כ ו ן, מופרך, מגוחך. אם דרך משל, דורות על דורות הורו הפרופסורים ולמדו הסטודנטים כי תרבות אלמונית צמחה על ברכי תרבות פלמונית, והושפעה ממנה – ובא הגאון ומוכיח, כי החשבון אינו נכון, התרבות המושפעת לא התקיימה כלל בתקופה ההיא, אלא זמן רב לפני זו המשפיעה – הרי ספריות שלמות נראות פתאום טפשיות, חסרות כל תוכן, וצריך לקחת את כל הכרכים העבים ולארוז בהם דג מלוח…

ועתה צא ולמד, כיצד יתקוממו, יעמדו על נפשותיהם כל המלומדים האלה על וליקובסקי זה. כי הוא חטא בשני העוונות שאין להם כפרה גם יחד: ג ם בגאוניות ו ג ם בכל מקצועיות, גם במה שאין עליו גושפנקה של צרות-אופק מדופלמת באפיק א ח ד של המדע, וגם במה שהוא אוריגינלי עד כדי לשים ללעג ולקלס את כל הידענים המקצועיים…

האמת ניתנה להאמר, שזה בלבד דיו, כדי שימצא חן בעיני. חולשה רבה לי אל הנרדפים…

אבל העובדה היא, שהוא עניין אותי עוד בטרם ידעו שהוא נרדף. במקרה נפל לידי ספרו הראשון "עולמות בהתנגשותם", אשר בו הוא מפתח תורות חדשות באסטרונומיה ובגיאולוגיה – ומיד שבה את לבי.

 

המרי נגד תורת דארווין

ולא מכל הטעמים הנ"ל אלא מחמת שכנראה כל אדם קורא בספר )ובעתון, לצערי( בעצם רק אותם הדברים, שהוא ידע וחש אותם עוד בטרם התחיל לקרוא. ואותי משך שם שהוא נתן חיזוק חדש לכפירתי שלי בתורתו של דארווין. מעולם לא יכולתי להתידד עם שיטת האבולוציה… איני סבור שהעולם משעמם כל כך…

וכל פעם שקארתי בספרי הלימוד שלנו על התקופות הקדומות של… הפלוביאל א' ופלוביאל ב', ועל הפליסטוקן התחתון שנמשך בדיוק חמש מאות אלף שנה… תמיד פרץ בי מעיין הקרביות: זה מניין לכם? וכי המדידה שפני אגם מים יורדים בעשר שנים כך וכך סנטימטרים מוכיחה שהים הזה, שירד מגבהי ההרים מסביב, מוכרח היה להיווצר בעשר שנים פי כך וכך מטרים ומאות מטרים? ושמא – באופן

פ ת א ו מ י  שקע הים הזה? – ושמא – בין לילה עלה והתרומם ההר ההוא מתחתית האדמה?… וכמוצא שלל רב תמיד קפצתי על כל ידיעה בדבר גילוי שלדי חיות במקומות שלפי התורות הגיאולוגיות הללו לא יכלו כלל להימצא, והנה נמצאו בכל זאת והוכיחו, שלא הכל התנהג לפי לוח השעות של מתכנני מליוני השנים, וכי הטבע לא היה מנומנם ומטומטם כל כך… אלא מפעם לפעם, אין יודע למה וכיצד ומתי, התמרד הטבע, השתולל התגעש, זרק יבשות ונהרות וימים אל הים, כי כבר נמאס עליו הסדר הקפוא הזה, והעלה אי-משם אוקינוסים חדשים ויבשות חדשות…

ובלעתי את ספרו הראשון [Worlds in Collision] של וליקובסקי, מפני שהוא אישר לי את ההכרה (ואת התקווה) הזאת. הוא אסף וצירף הוכחות מעולם הפיסיקה והאסטרונומיה, הגיאולוגיה ומסורות עם קדומות, כדי לרקום את ריקמת הסיפור המרתק, כי באדמה הזאת לא הכל התנהג תמיד בסדר ממושמע, אלא מפעם לפעם היו התפרצויות ומתו ונולדו הרי געש, ונהרות סובו, לאחור ממש, והרים רקדו כאילים וגבעות כבני צאן, ואיים גדולים ואדירים מאוכלסים עם רב ירדו מצולות… ולא רק על הארץ לא התנהג הכל תמיד בסדר משעמם, אלא אפילו – בשמים… וכוכבי לכת לא תמיד הלכו כפי הנקבע… אלא כאשר סרו ממסילתם (או ממה שהמדע שלנו קבע להם כמסילה} ועולמות התנגשו, גרמו לכל ההפיכות הללו עלי אדמות ולאנדרלמוסיה חדשה ותוהו ובוהו חדש ומעשי בראשית חדשים…

אודה ולא אבוש: נלכדתי מיד לתיאוריה עצמה, שלפיה גם השמים אינם קופאים על שמריהם, שלפיה יש שינוי, יש הפתעות, יש קפיצות גם בהתפתחות תבל.

אבל אוסיף גם זאת: לא פחות מזה מצא חן בעיני, שדרך אגב, תוך כדי המחקרים המסובכים על… כתובות המאיה ודרכי הכוכבים – הוא הסביר את יהושע בן-נון במעשה "שמש בגבעון דום", והוכיח כי אכן היה יום והשמש לא שקעה, והביא ערמות ערמות של הוכחות לכך…

הענין על כל פנים לא נתן לי מנוח, ועד שפירסמתי – במקום הזה לפני כשנתיים – כמה קטעי פרקים מתוך ספרו זה, באתי אתו בכתובים. הוא היה אז בטוח, כי ספר יהודי אשר עורר סערה כ ז א ת  בעולם הגויי האמריקני, ודאי יתורגם כולו לעברית ויופיע במהרה. הוא עדיין אינו מכיר את טעמו של עם הספר: כן, אילו היה הוא הנסיכה נארימן המפרסמת את זכרונות חדר השינה שלה עם צילומים – היה מוצא מו"ל בקלות…

 

המדע המדופלם יוצא לקרב

מתברר, שעוד לפני הופעת הספר גונב שמץ דבר מתוכנו אל חוגי אנשי המדע. ואז הלכו אל המו"ל האמריקני, ואיימו עליו, שאם ידפיס אותו – הם יכריזו חרם על כל ספרי הלימוד המופיעים אצל אותו מו"ל. המו"ל נפחד, והסכים למסור את כתב-היד לוועדת שלושה אנשי מדע, והם יבקרוהו ויתקנוהו, אם יראו צורך בכך. הם סמכו את ידיהם ולא תקנו דבר. אך זה לא עזר – ואיום החרם לא הוסר. המו"ל הראשון נאלץ לסלק ידו, והספר נמסר להדפסה לאחר. שם הופיע – אך מלחמת הקודש לא חדלה. לא זו בלבד שאיימו גם על המו"ל הזה, אלא אף לחצו והשיגו את פיטוריהם של חוקר אחד ושל עורך אחד, שהעזו להתייצב לימין הספר. ועד היום הזה פרופסורים רבים אינם מעיזים להחזיקו בגלוי על אצטבעותיהם, והם מתכתבים עם המחבר בחשאי! באמריקה ה"דמוקרטית", החופשית – ובגלל גילוי בתורת האסטרונומיה…

ואם אמנם כעסם של אנשי המדע גדול כל-כך – סימן שהם אינם צודקים, סימן שיש כאן תגלית, שיש להם יסוד לירוא בפניה…

כל זה התרחש רק בספר הראשון, שלא היה אלא בבחינת פירורים משולחן הכתיבה שלו, יצירת אגב – שאינה נוגעת לעיקר תורתו. העיקר – הגיע לידינו רק עכשיו, בספרו השני Ages in Chaos, ,  Doubleday & co., New York 1952 .

ובעוד שבספר הראשון רק משכילים פקחו עינים ורק אסטרונומים התרגשו, ורק מעטים הבינו ויכלו לבדוק – הרי כאן כל ילד יכול לבחון את דבריו המפתיעים, וכל מורי כל בתי-הספר, וכל כמרי כל הדתות, וכל ההיסטוריונים של כל התקופות צריכים לכבוש פניהם בקרקע… והפעם זהו מאבק חסר תקווה כמעט, כי ההמון הנפגע על-ידי וליקובסקי עצום ורב. אפשר, סוף כל סוף, להתגבר על אסטרונומים (כמה מהם יש בכלל?) אבל "להתחיל" עם כל ההיסטוריונים והארכיאולוגים וידעני לשונות אדם ופילוסופי הדתות והמורים וכל ספרי הלימוד?…

אולם מכיוון שבכל אלה וליקובסקי עומד ל צ ד נ ו, לצד כבודם של עם ישראל ותורת ישראל – דומני שמן הדין הוא, שלא יעמוד לבד, ולפחות א נח נ ו נתייצב לימינו.

כי בין שהוא צודק ובין שאינו צודק, – אנחנו כולנו היינו ר ו צ י ם שיצא כאור משפטו, הרבה הרבה יותר משרצינו כי אינשטין יצדק בתורת היחסות שלו, אשר כשלעצמה אינה נוגעת לנו כלל, אך החידוש שבה והמחלוקת סביבה היו בני ממדים דומים…

שכן כאן המדובר על כל עברנו ושמנו הטוב בכל התקופות ובפני כל העמים. לא פחות ולא יותר.

כאן המדובר בתנ"ך ובכל מה שכתוב בו. הרי אנחנו התהלכנו עמו זה שלושת אלפים שנה בקרב הגוים – והאמננו בו. ואמרנו, כי מה שנאמר הוא א מ ת  – ומה לא סבלנו בעטיה של אמונה זו. ואנחנו הוספנו ואמרנו, כי הרעיונות שבו – ש ל נ ו  הם, של גאון עם ישראל, פרי דתו ומהותו, "ה"יצירה הלאומית.

 

לא יכולנו להוכיח את אמיתות התנ"ך

ואמרנו כל זאת – אנחנו לבדנו. שלושת אלפים שנה, תחת מטר השמצות והשפלות ולעג – כאשר איש זולתנו לא האמין בכך. וכאשר ל ה ו כ ח ה  לא היה לנו אלא רחש לבבנו בלבד. ושום דבר אחר.

אנו אומרים, שיצאנו ממצרים — ובמצרים זו שרשמה כל שק קמח, לא נרשם הדבר. בשום מקום. אנו אומרים, כי מלכות שלמה המלך היתה גדולה ואדירה מאד. ובכל הארצות שמסביב אין זכר לשמו, אף פעם אחת. איככה זה?

המדע הזה, שאינו רואה אלא את אשר לפניו, מוכרח להסיק כי מה שאין הוא רואה במו עיניו, אינו קיים. וכי רוב רובם של דברי התנ"ך לא הוכחו, ועל כן לא היו ולא נבראו. הכל – אגדת עם, פרי דמיון, מסורת מדור לדור, מתנפחת ומתגנדרנת בדרך גלגולה בדורות, קליפת הפנטסיה גדולה וגרעין האמת קטן. והרעיונות היהודיים? – לקוטים פה ושם מתרבויות אחרות, לקוחים בהשאלה ובגניבה. מכנענים ומחיתים ומאשורים…

כך אומרת המציאות המוחשית, ואם כי אנו חשים שהיא דוברת שקר, – אין בידינו להכחישה.

ובא עמנואל וליקובסקי אחד – והופך את כל הקערה על פיה. ומוכיח כי הכל אמת. ודוקא הדברים התמוהים ביותר – יציאת מצרים, למשל.

כיצד יכול הוא להוכיח את שאינו קיים? – האם גילה אוצרות חדשים? – חפר? – או מצא  שיטת קריאה  של גימטריאות ובין-השיטין?

לא ולא.

 

הזזת שעון ההיסטוריה

אבקש לא להתבלבל, אבל – הדבר פשוט בתחלית, ככל הגילויים הגדולים

הוא לא חפר ולא פענח, הוא לא הוסיף אף תג אחד למסמכים הקיימים. הוא משתמש אך ורק בחומר ההיסטורי המצוי וגלוי מכבר בכל המוזיאונים והספריות. הוא לוקח את כל הידוע, אשר עד הנה נחשב לאי-הוכחה ואומר: הנה הנה ז א ת היא ההוכחה.

הוא אינו משנה כקוצו של יו"ד, הוא אומר: הכל נכון פ ר ט  –  ל ת א ר י ך.

הוא חולק על שיטת חישוב הזמנים בהיסטוריה המצרית, שהסתננה אי משם ונתקבלה על דעת החוקרים, מבלי שיערערו עליה הרבה. ואכן שיטה זו מזכירה לי תמיד רשת קרועה, אשר החורים מרובים בה על העומד; מאה-מאתיים שנה של תאריכים קבועים ושמות מלכים ידועים ופירוט כל המאורעות והמפעלים, ואחרי כן שלוש מאות שנה חלל ריק, "שושלות בלתי ידועות", מלכים ילידים "אלמונים", "בערך שלושים שליטים ששמותיהם לא נשתמרו", ושוב כמה מאות שנה אשר עליהן נמסרות ידיעות מפורטות, ושוב פירצה ואפס וחוזר חלילה. והואיל והכרונולוגיה המצרית הזאת שימשה כמעין סרגל למדידת תולדות כל שאר הארצות, קבעו את ימות המלכים באשור לפי מה שקבעו חבריהם למקצוע במצרים, ואת מלכי בבל ומדי לפי מה שקבעו לאשור, ואף את תולדות יוון הקדומה לפי המידות המקבילות..

ויכול אתה לחשוד – כמוני – כמה שתרצה בדיוק לוח הזמנים המצרי, אבל אסור לך לנגוע בו. כי אם אתה מוציא ממנו לבנה אחת בלבד – מיד מתמוטט לך כל המזרח התיכון, כל אסיה ואפריקה ואירופה של ימות קדם, כל התרבויות אשר מהן צמחנו, כל תעודות הלידה של כל העמים, כל כרטיסי הנסיעה של כל הנדידות, כל הספרות על הספרות הוותיקה, כל האמנות על יסודות האמנות, כל המחקרים על השתלשלות המחקרים, הכל בכל מכל כל…

ועמנואל וליקובסקי עושה בדיוק – ז א ת.  הוא מוציא מן הכרונולוגיה המצרית כשש מאות שנים, אשר לדעתו החוקרים חישבו אותן בטעות, בכפילות, בניחושים בלתי מבוססים.

ואז, – כשאתה מוציא נדבך כזה מכובד מן הבנין, – מתרחשת רעידת אדמה. תולדות האנושות, כפי שראינו אותן עד הנה, כפי שהורו אותנו מימים ימימה – שוב אינן תלויות אפילו על בלימה. הן מתנפצות ומתגלגלות ארצה שברים שברים…

ובתוך הערבוביה הזאת, בתוך איי המפולת של כל המונחים והמושגים והאימפריות והתרבויות, רק דבר אחד עומד איתן על תלו, ראשו מעל פני המבול. זה הדבר שהיה מונך עד הנה בפינה מבוישת. אבן מאסו. ס פ ר  ה ס פ ר י ם.

מה אומר ומה אדבר? – אף אם רק מעשה להטים הוא, ואף אם אלה הם רק זיקוקין -די-נור של עילוי, תענוג מאין כמותו הוא, להשקיף על פני שדה-קטל של אלילים רבים כל-כך ולראות את פסוקי התנ"ך מזדקרים ומתנשאים על גבו, רעננים ושמחים כביום נתינתם…

כי עתה, כאשר מזיזים את שעון מצרים בשש מאות שנה, באופן שהוא מתאים לשעון ארץ-ישראל, – הכל על מקומו בא בשלום ו"דופק" להפליא.

 

עשר מכות – נוסח האויב

דרך משל: יש להם ליהודים סיפור-נפלאות, מעשה נסים שאינו מתקבל על הדעת בדבר יציאת מצרים ועשר מכות? — אם תרצו, אין זו אגדה.  הנה פאפירוס "איפוור" הידוע מספר על מכות הטבע שירדו על המצרים… ודוקא אותן הפורענויות עצמן אשר עליהן אנו שופכים טיפות טיפות מכוס ליל הסדר שלנו. שם בפאפירוס ההוא מסופרים הדברים כמובן בנוסח העבר השני של המיתרס. נוסח האויב. שלא בשמחה והתפעלות כמו אצלנו, אלא בזעקה מרה: "פורענות ניתכה על ארץ מצרים… דם מכסה את הכל… היאור, הנילוס, הפך לדם", – ממש כמו שכתוב אצלנו על המכה הראשונה: "ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם… ויהי הדם בכל ארץ מצרים". נוגע עד הלב, כיצד המצרי תולש את שערותיו!  "איש אינו מעיז לטעום מן המים, גוועים בצמא למים, הזהו היאור שלנו? כל אושרנו ואצרנו הטוב? אוי מה היה לנו! העולם חרב עלינו", – שעה שפרשת וארא שלנו אומרת בטון יבש כל-כך: "ויבאש היאור, ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור…"  …מכת בכורות, היתה, לפי התעודות המצריות מעין מכת בחירים, מותה של האצולה, ושל יורש העצר בראשה…

כלומר: היתה קטסטרופה איומה של הטבע, שטפונות ורעידות וליקוי חמה ומגיפות – שיבוש כל דרכי הטבע, חורבן הכל, ההיכלות נתמוטטו, הבירה היתה לאיי מפולת, וקרבן ראשון לרעידת אדמה זו היה – השלטון; המדינה התפוררה, המנגנון הפקידותי, נוגשי פרעה אשר העבידו את העם בפרך, רפו ידיהם; בית פרעה עצמו נפגע וארמונו חרב תחתיו. ובתוך האנדרלמוסיה הזאת וההפקר – יצאו בני-ישראל את מצרים, כברוח אסירים מבית-כלא שתפסתו דליקה וסוגריו נפרצו.

תמונה שלא שיערנוה, תמונת הוד ואימים של לילות יציאת מצרים עולה מבין השיטין של המסמכים, מן הצד השני, המצרי של המטבע. ושם, במצרים, יש ליציאת מצרים גם המשך שונה מזה שאנחנו ראינוהו עד הנה…

 

זכור אשר עשה לך…

המדינה אינה יכולה להתאושש מן הפורענות ומן המכות ומהתמוטטות השלטון והשתלטות הרחוב. אין עוד מלך במצרים… מתחום ההפקר של המדבריות עולים על הארץ אשר חומותיה הופקעו, להשתלט עליה.

זאת היא – עובדה מוכרת. אלפי מסמכים מעידים על כך, שלפתע השתלטו על מצרים שליטים זרים, יוצאי המדבר, ה"חיקסוס". אלא מי היו אלה – לא ידע איש. וכאשר אנשי מדע אינם יודעים הם "קובעים" הנחות, שאינן פחות פאנטאסטיות מאלו של וליקובסקי. שנים רבות "קבעו" כך, כי השבטים האלה שבאו מן המדבר היו – היהודים; אחרי כן "קבעו" באותה וודאות, – את ההיפך, כי אלה היו רודפיהם ושונאיהם של היהודים. אחרי כן "קבעו"  לא זה ולא זה אלא סתם שבט מיסתורי ששלט במצרים…

אך אם, כאמור, אתה מזיז את השעון המצרי – כי אז מתברר מיד, מי היו… ובדרך עליתם אל עבר מצרים פגשו בגבולות ביוצאי מצרים – והתחולל ביניהם הקרב הגדול "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים…"

העמלקים, החיקסוס – השתלטו על מצרים ומשלו בה ובשכנותיה, ובנחל מצרים ובנגב הקימו מבצרים והחזיקו חיל מצב – מאות בשנים, כל ימי כיבושיו של יהשוע בן-נון וימי שפוט השופטים… ואף זאת היא עובדה מוכרת וידועה, שפתאום נשמט הקרקע מתחת למשטר הזה והוא נפל – אך אם, כנ"ל, אתה מתאם את השעונים, אתה יודע כמו-כן מתי וכיצד ובידי מי נפל…

 

ראשית המלוכה בישראל במלחמת שחרור

לא שכחה מצרים ולא שכחנו אנחנו את מלחמת האימים של עמלק. "זכור את אשר עשה לך עמלק, בדרך בצאתכם ממצרים… לא תשכח"… ובבוא שעתם… "ויאמר שמואל אל שאול… עתה לך והכיתה והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו… ויבוא שאול עד עיר עמלק… ויך שאול את עמלק…"

מלך ישראל הראשון הוא ששם קץ למשטר הפחדים של החיקסוס על ארצנו.

 

לאן נסעה מלכת שבאּ?

ואגב וליקובסקי מתערב גם בענינים, איך לומר, אינטימיים, שלי. באהבת נעורים ישנה. ישנה מאד, 3500 שנה. ואולי שש מאות שנה יותר צעירה…

שוב איני יודע, מתי בדיוק התאהבתי בה, ועל שום מה. לא בגלל יפיה – חברתה נפרטיטי המפורסמת, יפה ממנה. אולי משום שנלחמה קשות כל-כך על כסא מלכות מצרים, עד שהתגברה על אחיה ועל בעלה ועל שאר מתחריה הרבים… ואפשר, משום שהיתה רצינית יותר מכל מלכי מצרים הגברים. משום שפרשה מן הכרך ההומה על גדות היאור, ובחרה למושב לה את העמק הנידח בירכתי הסלעים של דיר-אל-בחרי, ואפשר בגלל שבנתה לעצמה שלושה קברים בזה אחר זה… אך יתכן והאמת היא – בגלל שמה האצ'יפוט, [חתשפסות] שם חמודות כזה, שם חיבה ושעשועים מאוהבים, כאילו מישהו המציאו תוך כדי משחק אהבים עליז: הצ'יפוט…

כללו של דבר: נמצאתי בחיבתי זו מתחרה רציני לשלמה המלך בעצמו, כי לפי וליקובסקי זאת היא מלכת שבא.

כל ספרי הלימוד יודעים, כמובן, לספר על המבצע הגדול והאופייני ביותר של ימי מלכות הצ'יפוט: האקספדיציה שלה למרחקים, הרי כל הפרטים על כך חרותים בקירות ההיכל, על דיוקנאות המלווים וציורי הצידה לדרך, הכל ידוע, – רק פרט קטן אחד הוא חידה: לאן, בעצם, נסעה? כתוב שם: לארץ קדושה, והחוקרים… נדדו אתה… וארץ קדושה לא מצאו, עד שבא עכשיו וליקובסקי ואומר בפשטות: ארץ הקודש – היא ארץ הקודש.

וממילא הכל מתאים…

והנה על קירות היכלה של המלכה האצ'יפוט, הצילומים המדויקים של… כל יופי אוצרות הארץ ומלאכת המחשבת שבה. – המתנות אשר נתן לה שלמה המלך, העושר של חירם ואופיר. דרך ים סוף הפליגה אליו, ודרך יפו הפליגה בחזרה, מלאה רשמים, והעתיקה מיד גם לבירתה שלה את מנהגי השלטון ואת סדרי מינוי הפקידים המופתיים והנפלאים של מדינת ישראל…אלה היו זמנים…!

ואחרי כן בא בנה של האצ'יפוט תחותימס השלישי, – וביקר אף הוא בארצו של שלמה המלך. אך לא בכוונות ידידותיות כאלו, – לא, לגמרי לא. הבנים לא הבינו זה את זה, בנה של מלכת שבא ובנו של שלמה המלך. "ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה שישק מלך מצרים על ירושלים… "

והנה, בעמק הזה של דיר-אל-בחרי, הרשימה המלאה של הכל אשר לקח…על המזבח ומזבח הקטורת ולחם הפנים וכל כלי הקודש המתוארים בפרוטרוט כזה בתנ"ך, ועין לא ראתם…

שם, – ובכל אנציקלופדיה, – אפשר עתה לראותם…

בכלל – פתאום הכל מתחיל להתאים, נמצאה מלת היסוד של התשבץ – וכל היתר נפתר כאילו מעצמו.

 

עברים ולא – כנענים

תקופות רבות היו לחידה, מאז נמצאו בצפון סוריה, באוגרית, הארכיונים של תרבות עשירה ומפותחת מאד. לפי החישוב המקובל, היתה זאת תרבות שקדמה בהרבה לתקופת הזהב הישראלית. ומכאן הסיקו, שאנחנו, שבאנו חמש מאות שנה לאחר מכן, לא יצרנו ולא כלום, – רק  ה ע ת ק נ ו  מן הכנענים. אף אם תפתח היום את ה"אנציקלופדיה המקראית"  הנפלאה שלנו, תמצא שם, כדבר מוסכם, כי "שתי הלשונות, האוגריתית והעברית צמחו ועלו כשני ענפים על הגזע  ה כ נ ע נ י  הקדום, וכן גם הספרויות".

עתה, פתאום, צריך לכתוב את כל זאת –  מחדש.  לכתוב – את ההיפך. כי הלשון  ה ע ב ר י ת  קדמה, והתרבות העברית קדמה, ולא היא שינקה ממרחבי אסיה ומאיי הים אלא – להיפך…

עתה פתאום, סתומות רבות במצבות ובכתבי החרס מתבארות. עתה כל טבלאות עמארנה מופיעות כחילופי- מכתבים בין מלכי ישראל לבין מצרים…

האמנם?

האם אפשרי הוא, שהמחקר טעה עד הנה עד כדי כך, ואדם אחד יכול להפריכו כולו?

 

היעמדו הגילויים בביקורת?

להלכה – כן. כלום לא כל הדורות חשב העולם, כי השמש סובבת את כדור-הארץ, עד שבא קופרניקוס? – וכלום לא 1400 שנה, לא ידע העולם לקרוא את כתב החרטומים המצרי, ואף-על-פי-כן כתב עליו תלי תלים של פירושים, עד שבא שמפוליון, ועל דעתו עלה הרעיון הגאוני, הנראה לנו היום פשוט כל כך, כי ציורי התמונות המצריות הפכו לאותיות, והוא הצליח לקרוא את המלה האחת "פטולומיאוס" – וכל שנאמר לפניו היה בן לילה לשטות?

להלכה אפשרי מאד הוא, כי וליקובסקי צודק בכל. אבל אף אם לא כך… אפשרי מאד הוא שבסופו של דבר פה ושם יכירו בצדקתו של וליקובסקי לפחות בנוגע להנחות בודדות, אף אם לא יזיזו את כל תולדות האנושות בשש מאות שנים, יודו כי תעודה זו או אחרת מאשרת את התנ"ך, ומעמידה את ישראל בראש התור…

לפני שיסכימו לכך, כמובן, יצעקו, ימחו, יתרגשו, ילעגו – וישבעו, כי בשום פנים ואופן אינם יכולים לתת בפחות משלושת אלפים שנה, ולהם עצמם זה עלה כך. אולם אחרי כן, – כעבור עשר שנים, אולי – יתרככו קצת…

והזוכים ב"מציאה" נהיה אנחנו, – מציאת העבר שלנו ומקומנו בתולדות תרבות האנושות…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים

בהגיעי לגיל שמונים וארבע

באביב האחרון מלאו לי ארבע פעמים עשרים ועוד ארבע שנים, מאותו יום בו נולדתי בויטבסק, על הגדה המערבית של נהר הדבינה. נתברכתי בחיים ארוכים, כמעט

קרא עוד »

ציר הזמן

ציוני דרך בעבודה המדעית ותולדות חייו של עמנואל וליקובסקי

ציר הזמן

כתביו

חלק מהספרים בטקסט מלא, קטעים ומבואות, מאמרים שלו ועל שיטתו

כתביו