הזמן היה בשל לאתגרים חדשים

1895 ו1950-: הזמן היה בשל לאתגרים חדשים

לפני מאה ושמונים שנה, ב1773-, עמד פְּיֶר סימון דה לָאפְּלָאס, אז בן עשרים-ושלוש, בפני האקדמיה למדעים בפריס והקריא מאמר בו הוכיח את יציבותה של מערכת-השמש: כל הסטיות של כוכבי-הלכת ממסלוליהם אינן אלא תנודות מחזוריות ממסלוליהם הממוצעים, והמנגנון השמֵימי ערוך להמשיך תנודות אלו לעולמי עד.

בן זמנו של לאפלאס, ג'ין בפטיסט לָאמָארְק (1829-1744), ניסה להוכיח בסדרה של פרסומים שכדור-הארץ היה מאז ומתמיד מקום של התפתחות שלווה, ללא זעזועים פתאומיים. מסקנה זו היתה מנוגדת לדעות שהיו מקובלות בימיו.

רעיונות אלה של הרמוניה ויציבות בשמים ממעל ועל הארץ מתחת התקבלו במאה התשע-עשרה, והפכו לאחד מיסודותיה של המחשבה המדעית. ב1846- הצליח לֵבֶרְיֶה, לקבוע על פי חישוביו את מציאותו של כוכב- הלכת נפטון, (שאכן נתגלה מיד לאחר מכן באותו מקום בשמים שצויין בחישוביו), ולהוכיח על-ידי כך שתורת הגרוויטציה של ניוטון ותיאוריית היקום השָלו של לאפלאס נכונות הן. אולם באותה שנה, כשגילה את האנומליה במסלול ההקפה של מרקורי (כוכב חמה), המצטברת תמיד באותו כיוון, הטיל גם את הספק הראשון בנכונותם הבלתי-מעורערת של אותם חוקים עצמם.

תורת האחידות, כפי שהבינו אותה לאמארק והָאטוֹן וכפי שפותחה על-ידי לָאיֶל, שימשה אבן פינה לתורתו של דארווין; עד כדי כך שדארווין אמר שכל מי שאיננו משוכנע באמיתות תורתו של לאיל אל יקרא את ספרו "מוצא המינים". עקרון האחידות – הסבר כל מאורעות העבר בתולדות כדור-הארץ במונחים של תהליכים הפועלים בימינו, כלומר שלילת משברים קטסטרופיים בעבר – נתנו לדארווין את שהיה זקוק לו יותר מכל עבור הרעיון שלו להיווצרות המינים: זמן כמעט בלתי מוגבל. על מנת שצורות חיים חדשות יתפתחו מתוך מלחמת הקיום, וכדי שלבעל-חיים כמו העכביש, על רגליו המרובות, ולבן-האדם יהיה מוצא משותף, היה צורך באינספור עידנים.

לקראת סוף המאה התשע-עשרה הסתיים המאבק בין תיאוריית האבולוציה לבין תורת הבריאה לפני פחות מששת אלפים שנה, בניצחון לתיאוריית האבולוציה. הקושי היחיד שנותר, לדעתו של תומאס האקסלי, היה שלא הופיע מין חדש של ממש מאז החלו התצפיות המדעיות, אפילו לא בנסויי גידול מלאכותיים. התיעוד הגיאולוגי, לעומת זאת, הורה חד-משמעית על העובדה כי בעבר חיו צורות בעלי-חיים שאינן קיימות עוד, ומתוך הצורות החיות בזמננו, רבות לא היו קיימות בעבר הגיאולוגי.

התיאוריה של לאפלאס, לגבי היווצרות מערכת-השמש מתוך ערפילית מסתובבת, הוחלפה לקראת סוף המאה התשע-עשרה בתיאוריה הדוגלת בהתחלה קטסטרופית של כמעט-התנגשות בין השמש לכוכב אחר, כאשר מהרסיסים נוצרו כוכבי-הלכת. אולם הוגי תיאוריה חדשה זו הדגישו שהיקום מסודר, וכי התחלה זו בקטסטרופה היתה מקרה נדיר בקוסמוס, וכי במערכת- השמש שולט עיקרון היציבות כפי שהגדיר אותו לאפלאס, ובכדור-הארץ חוק האחידות, ובעולם החי והצומח חוק האבולוציה מתוך רציפות.

נדמה היה כי לאחר שנקבעו העקרונות היסודיים, חלף עבר לו זמנן של התגליות הבסיסיות ולא נותר למדע אלא לשפר את התצפיות ולהוסיף פרטים להשלמת המידע.

זו היתה ההשקפה בשנת 1895. באפריל של אותה שנה הגיע נָאנְסֶן, בנסיונו לגלות את הציר הצפוני, למרחק של כארבע מעלות ממנו. עולם המדע ראה בגילוי הציר הצפוני את המטרה הנכספת ביותר שנותרה עדיין למדע להגשים.

אולם, לפני שנאנסן הספיק לחזור מקו הרוחב של 86 מעלות ו14- שניות, לביתו בנורווגיה, השתנתה התמונה. קונראד רנטגן גילה את קרני x, קרניים קתודיות העוברות דרך גופים בלתי שקופים. באותה שנה, 1895, ערך מַרְקוֹנִי בן העשרים, שעה שעבד בבית אביו ליד בולוניה, את הנסיון המוצלח הראשון בהעברה אלחוטית. באותה שנה פירסם גם פרויד את מאמרו הראשון (יחד עם ג'וזף בְּרוֹיֶר), שהוביל להבנה חדשה של עולם התת-מודע; ובאותו זמן תרם פָּאבְלוֹב את תרומתו לפסיכולוגיה של הרפלקסים המותנים.

לאחר שנה, ועדיין לפני שנאנסן חזר לחופי נורווגיה, גילה הנרי בֶּקֶרֶל, שעבד עם אורניום, את תופעת הרדיואקטיביות. שנתיים לאחר מכן הלכו בעקבותיו הזוג קיורי, שגילו את הרדיום. ב1897- הודיע תוֹמְסוֹן שהאטום ניתן לחלוקה ושהוא למעשה מיקרוקוסמוס, ובעקבותיו בא רוּתֶרְפוֹרְד. ב1900- הציג פְּלַאנְק את תיאוריית הקוונטים, אנרגיות הנשלחות ב"חבילות", ולא בזרם מתמשך. ובשדה היווצרות המינים, הודיע דֶה-וְרִיס על מוטציות בצמחים שנצפו לראשונה – תהליך של שינויים ספונטנים השונים באופן יסודי מתהליך האבולוציה בדרך הרציפות כפי שהניח דארווין.

כך, תוך כמה שנים, בסדרה מרהיבה של תגליות, נפתח העולם כולו – חומר, אנרגיה, מיני חיים, ונפש האדם – לאופקים חדשים, והכל נראה רוטט בתנודות בלתי פוסקות, בהתנגשויות, ובשינויי צורה – המקרוקוסמוס, המיקרוקוסמוס, ואפילו העולם המורכב של המוח.

ובשנת 1905 הציע אלברט איְנשטיְן, אז בן עשרים-ושש, את הבנתו את העולם הפיסיקלי, הבנה שדרשה גישה מחשבתית חדשה, מעין תעודה לכך שתקופת התגליות הבסיסיות לא הסתיימה עם נצחונו של דארווין על ספר בראשית.

מאז חלפו עוד חמישים שנה.[1]) ושוב, כפי שהיה לפני סוף המאה התשע- עשרה, אומרים לנו שיסודות המדע כולם כבר ידועים – תקופת התגליות היסודיות הסתיימה באופן מוחלט, הפעם לבטח, והדורות הנוכחים והבאים יצטרכו להסתפק בגילוי פרטים, בצבירת נתונים, ובהוספת סְפָרות אחרי נקודת השבר העשרוני. ואם כי תגליות העשור המרגש של 1895 עד 1905 זרו אור על תהליכים שלבטח אינם דוממים והם מאופיינים על-ידי ספונטניות ומאבק –  בדומם, בחי ובנפש – התאים המדע, על ענפיו השונים, את התגליות והרעיונות החדשים למסגרת של העיקרון הגדול והישן השולט כביכול בטבע הן של הדומם והן של החי: עקרון ההרמוניה והיציבות הבלתי מופרעת. הזמן היה בשל לכפירה.

ב1950- גרם ספר, "עולמות מתנגשים", להתפרצות רגשות כמעט ללא תקדים במדע. בהקדמה לספר כתבתי: "הרמוניה ויציבות, בשמים ועלי אדמות, זוהי נקודת המוצא של תפיסת העולם בת זמננו כפי שהיא באה לידי ביטוי במכניקת-גרמי-השמים של ניוטון ותורת האבולוציה של דארווין. אם שני אנשי מדע אלה הם מקודשים, הספר הנוכחי הוא בחזקת כפירה."

הגעתי לרעיון שניתן לטפל במסורות, באגדות ובזכרונות שבטיים באותה דרך בה אנו מטפלים בזכרונות הראשונים של היחיד בשיטה הפסיכואנליטית. ביליתי עשר שנים במחקר זה. מצאתי שהזכרון הקולקטיבי של האנושות מדבר על סדרה של תהפוכות טבע כלל עולמיות שאירעו בזמנים היסטוריים. אני חושב שזיהיתי את הזמנים ואת הגורמים של תהפוכות הטבע הגדולות בעבר הלא רחוק. המסקנות שאליהן הגעתי אילצו אותי לחצות גבולות לתחומי מדע שונים – ארכיאולוגיה, גיאולוגיה, ואסטרונומיה. התוצאה היתה הספר "עולמות מתנגשים", מעין התחלה. בסיומו הודיתי שהתעוררו יותר בעיות משנפתרו, והבטחתי, תמיד בהתחשב במגבלות של חוקר בודד, להמשיך במחקרי גם לתחומים אלה. אך כבר המשמעויות של קטסטרופות כלל עולמיות גדולות על פני כדור-הארץ, בזמנים כה קרובים, גרמו למבקרָי לטעון, במלים של אסטרונום מהארווארד, שזוהי "הדוגמא המתועדת המדהימה ביותר של כפירה במושגים מקובלים."

בלהט הוויכוח בעיתונות הכריזו על הספר כ"אחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו מאז המצאת הדפוס," וגם כ"ספר הגרוע ביותר שנכתב מאז המצאת הדפוס".

בהאמיני שאווירה רגשית לא מוסיפה לדיון פורה, השתתפתי רק לעתים רחוקות בוויכוח. תיקנתי תיקונים עובדתיים קצרים בקביעותיהם של האסטרונום המלכותי, סיר הרולד ספנסר ג'ונס, ושל האסטרונום הַלְדֵין שהופיעו בביקורות על ספרי, והשתתפתי בויכוח עם הפרופסור שלכם לאסטרונומיה (באוניברסיטת פרינסטון), ג'ון סטוארט, מעל דפי "הארפרס מאגאזין" (יוני 1951). הופעתי בפני האגודה-האמריקנית-לפילוסופיה, שערכה סימפוזיון בכנס השנתי שלה באפריל 1952, על "מספר תיאוריות בלתי מקובלות (unorthodoxies) במדע המודרני", כשהתיאוריה שלי היתה הנושא המרכזי על סדר היום. פרט לכך החזקתי את עצמי מחוץ למאבק המילולי.

לא חלפו יותר משלוש וחצי שנים מאז יצא הספר לאור, ואני מעריך את ההזדמנות שניתנה לי על-ידי הזמנתכם להציג סקירה אוביקטיבית של ממצאים חדשים בשלושת התחומים הנזכרים בכותרת הרצאתי.


[1]) ההרצאה ניתנה בשלהי 1953.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים

בהגיעי לגיל שמונים וארבע

באביב האחרון מלאו לי ארבע פעמים עשרים ועוד ארבע שנים, מאותו יום בו נולדתי בויטבסק, על הגדה המערבית של נהר הדבינה. נתברכתי בחיים ארוכים, כמעט

קרא עוד »

ציר הזמן

ציוני דרך בעבודה המדעית ותולדות חייו של עמנואל וליקובסקי

ציר הזמן

כתביו

חלק מהספרים בטקסט מלא, קטעים ומבואות, מאמרים שלו ועל שיטתו

כתביו